האימאם מועין איסלאם א-דין שחי בלונדון מספר על מציאות כמעט אידיאלית של המוסלמים בבריטניה, כמו במקומות נוספים באירופה. "אני כבר דור שני בבריטניה", אומר א-דין, "נולדתי בלונדון, למדתי בבתי ספר של הקהילה המוסלמית, למדתי קוראן, השתלמתי והפכתי לאימאם. אני מוסר דרשות בכמה מסגדים ומנחה אנשים מהקהילה במגוון שאלות שעולות על הפרק. אין ספק שישנה התפתחות חיובית מבחינתנו והמוסלמים נהנים פה מחיים טובים. יש לנו קשר טוב עם גורמי הממשל, שבאופן כללי תומכים בנו מעל ומעבר, ועוזרים לנו לחיות את חיינו באופן המיוחד לנו, בין השאר באמצעות שינוי סעיפים בחוק. למוסלמים בבריטניה אין בעיה להופיע בציבור בלבוש המוסלמי המסורתי, של נשים וגם של גברים. אני מכיר הרבה אנשים שעובדים בחברות בכירות בבריטניה, וכולם בחברה יודעים שהם מוסלמים מאמינים. הם מגדלים זקנים והולכים בלבוש מוסלמי מיוחד ללא כל בעיה וללא כל התנגדות". לדברי א-דין ישנם מסגדים רבים בלונדון, ואנשים באים וממלאים אותם כל הזמן. "אנחנו מרגישים נפלא פה, וגם מצליחים מדי פעם להשפיע על הנוער הבריטי. האמונה מושכת את הצעירים והצעירות למסגדים, לשיעורי קוראן, ובסופו של דבר מושכת אותם לקבל על עצמם את דת האיסלאם. הנוער היום צמא למשהו ערכי יותר, נמאס לו לחיות חיים חסרי כל מטרה והם מוצאים את היופי שבדתנו".
השתלטות האיסלאם על אירופה בכלל ועל לונדון בפרט אטית אך עקבית. ד"ר דוד אלטמן, סגן בכיר לנשיא המכללה האקדמית נתניה, הבחין בה עוד בשלהי שנות ה-70, כשהיה מגיע ללונדון באופן סדיר להרצות באוניברסיטאות בעיר. "נהגתי להתארח במלון דירות ברחוב אדג'וור, המתחבר לרחוב אוקספורד. זה היה הרחוב האנגלי ביותר שקיים, בסופו עמד מלון קמברלנד המכובד. הייתי מגיע ללונדון אחת לשבועיים, ובכל ביקור הייתי מופתע מחדש מההשתנות של הרחוב. יותר ויותר מהגרים מוסלמים הגיעו אליו, בהתחלה כולם בחליפות, ואחר כך כאלה שכלל לא ניסו להשתלב. הם השתלטו על הבתים מסביב ועל כל בתי המלון הזולים, ולאט לאט הפך הרחוב לרחוב דו לאומי. היום רחוב אדג'וור מזכיר את רמאללה, וגרוע ממנה. הערבים התחילו להסתכל עלינו בזלזול, כאילו תוהים מה אנחנו עושים שם בכלל".
אלטמן מספר שבשנת 1975, בכנס בין-דתי בלונדון לרגל מלאת 25 שנה לאוניברסיטת בר-אילן, דיבר על האנטישמיות המתעוררת בבריטניה, "והתגובה של מרבית היושבים הייתה הרמת גבה. כולם שאלו אותי בתמיהה, באנגליה תהיה אנטישמיות? באנגליה יהיו מוסלמים אנטי-ישראלים? היום אנחנו יודעים כבר את המציאות, אבל אין ספק שהמהלך הגדול והמשמעותי עוד לפנינו, והוא מתרחש באמצעות השימוש בתקשורת הלוויינית הערבית ובערוצי התקשורת הערביים שמשדרים גם באנגלית בריטית אוקספורדית, ובראשם אל-ג'זירה.
"ארגונים איסלאמיים פועלים היום בצורה מתוחכמת להגברת השפעתם של הערוצים הללו. הם מציגים את התקשורת ואת ערוצי החדשות כגורם להתמכרות שצריך להילחם בו ממש כמו סמים והשמנת יתר; ואז, כביכול כדי לקדם את הגמילה של האזרחים מצריכת אקטואליה, הם מציעים להנמיך את הכנסות הפרסום מחדשות, ובכך גורמים לייבוש כלכלי של התקשורת המקומית. מנגד, התקשורת הלוויינית הממומנת ע"י ארצות ערביות נהנית מתקציבים גדולים – וכך משתלטת על המרקעים".
השנה פרסם אלטמן רומן באנגלית ושמו 'אחרי שש שנים', המנסה להמחיש את שיטת ההשתלטות האיסלאמית המנצלת את ערכיה הליברליים של הסביבה. סטודנטים מוסלמים מצליחים להוביל בו מהלך של הטלת איסור על צלצול פעמוני כנסיות בערים, מטעמי הפחתת רעש, ואז דורשים היתר להשמעת מואזינים מטעמי חופש דת. "זאת אולי נשמעת מציאות מופרכת, אבל המגמה בשטח מובילה אליה. הספר מבקש בעצם למשוך בחוטים של פעמוני הכנסייה שהושתקו לטובת המואזין, כדי לעורר את הבריטים לפעול".
ויש בהם שאכן פועלים – ולא בהכרח בהתאם למסורת האנדרסטייטמנט הבריטית. פעילי מפלגות הימין מקיימים הפגנות, אלימות לעתים, במחאה על הפיכת בריטניה למוסלמית ונגד אזלת ידה של הממשלה, לדעתם, במיגור התופעה. מלחמת הימין באיסלאמיזם הולידה מציאות משונה משהו, שבה אפשר לראות במגרשי הכדורגל ומחוץ לפאבים בלונדון חוליגנים גלוחי ראש, בעלי עגילים בכל מקום אפשרי, שעל זרועותיהם קעקוע של מגן דוד – על תקן האנטי-תזה בעל-כורחה לאיסלאמיזם. בפיהם צעקות אנטי-איסלאמיות, בידם האחת כוס הבירה הנצחית, שעל רבים מהם כבר הותירה חותם בדמות כרס, ובידם השנייה הם מנופפים בגאווה בדגל ישראל.