ראש השנה לאילן (גילאון) של אנושיות ויחסים

השבוע יצאו מאות אלפי ילדים אל הגנים ובתי הספר לחגיגות ט"ו בשבט, "חג האילנות", ויחגגו את תחילת שנת האילנות, את ראש השנה של הטבע המתחדש, את תחילת תופעת הפריחה המחודשת של הטבע, את עונת הלבלוב, את הירוק הזה המקיף אותנו כעת, לאחר למעלה מחודש של גשמי ברכה. עבורנו, ההורים, מלבד הכנות מעט שונות בבוקר החג, זה יהיה אולי עוד יום שגרתי. הרי כמבוגרים, לאחר שיצאנו ממערכת החינוך, יש לנו הרבה פחות מועדים שהם חגיגה. מקסימום נצא ללוות איזה טיול בי"ס של "נטיעות", או נקדים לבקר בסופרמרקט השכונתי כדי לקנות "פירות יבשים" ולסדרם באיזו קערית נצרים קטנה עטופה בנייר צלופן (סביר יותר להניח שברוח התקופה זה יהיה ניילון נצמד ובלתי מתכלה).

ישנה נקודה בחיינו, שבה, מבלי משים, אנו הופכים אטומים לאירועי החיים. אלה אירועים שבילדותינו היוו התרגשות, ואולי קדם להם לילה נטול שינה. כך, פתאום, הפכנו מילדים לאנשים. כעת, אנו עסוקים בחיינו, טרודים בטרדות היומיום, נעים ברצף מעגלי, די שָבלוני, בין יום-עבודה למטלות-יומיום. איבדנו את הקשר עם ההוויה, עם הנוף המשתנה בעודנו נוהגים בדרך לעבודה ומנהלים את עולמנו דרך הדיבורית, טסים על "טייס אוטומטי" וחולפים על פני העולם, מבלי לשים לב, שלמעשה, העולם החולף - הם חיינו. זה הרגע שבו הפכנו מאילן, לעץ. האילן הוא הגזע העבות, הנטוע בשורשים עמוקים, והוא השריד הבולט ביותר של הוויית גן-העדן, הוא המצמיח עלים, אולי אף פרחים, ואם הוא מזן מניב אז הוא יתן פרי בעיתו. ולעומת האילן, העץ הוא מה שנותר מאילן. הוא חומר הגלם שאנו עושים בו שימוש לצרכינו כבני אדם. הוא הרהיט, המדף, הדלת שבין החדרים בבית. העץ הוא גלגולו של האילן שבטבע, זה המחובר עם רצף החיים וההוויה, ובין השימוש הפונקציונאלי שלנו בטבע, בבריאה, בהוויה. העץ כבר לא יהיה אילן, אבל כל אילן עלול להפוך לעץ.

כאשר הפכנו מילדים מתרגשים ומחוברים להוויה - לאנשים, הפכנו גם מאילן לעץ. כאשר התחלנו לעשות שימוש בסובב אותנו באופן פונקציונאלי, כאשר התחלנו לראות את המטרה ולהעדיף אותה על פני הדרך, כאשר התחלנו להתרכז במה שניתן להשיג במקום במה שנכון להשיג, כאשר עברנו דרך החיבור עם האדמה והשורשים אל עולם הפירות והתפוקה – השארנו את האילן שבנו מאחור והפכנו לעצים, אובייקטים, מדף, דלת, רהיט. זה הרגע שבו הפכנו מאילן, לעץ. זה הרגע שבו התחלנו להתייחס לסביבה, לבני האדם שסביבנו, במקום כאילנות, כעצים. זה הרגע שבו הפכנו בעיני עצמנו למספר, והפכנו את זולתנו למספרים. זה הרגע שבו הכלכלנים האקדמיים ניצחו, וזה הרגע שבו הכלכלה האנושית – הפסידה.

האילן שבאדם לא באמת הופך לעץ. הוא פשוט מפתח התנהגות של עץ אבל האילן קיים בנו עד ליום הסתלקותנו מכאן. אבל ישנם אילנות המסרבים להיכנע לכללי האנושות, ומצליחים לחיות מבלי לפתח תכונות והתנהגות של עץ כזה הוא האילן נשוא הפרק הזה. האילן הזה עומד זקוף ויציב (למרות שבפועל הוא נכה פיזית), והוא חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, והוא מתרוצץ בין אילנות ועצים כדי להפריח את השממה האנושית שנוצרה כאן כאשר הציבוריות שלנו קידשה את ראיית העולם הפונקציונאלית, והוא עושה הכל על-מנת לעקר מן השורש את השיטה שהשתרשה כאן – השיטה שרואה באנשים חפץ, כלי, אובייקט לשימוש. אילן רואה באנשים את האילנות, ומתעקש להעיר את העצים.

מפרש לנו הרב קוק את הפסוק: "אָז יְרַנּנוּ עֲצֵי הַיּעַר מִלּפְנֵי ה' כּי בָא לִשׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ" [דברי הימים א', פרק ט"ז, ל"ג], ומסביר: העצים ביער מהווים מחסה לכל העוול של עולם החי. היער מלא טורפים, והם תרים ביער כחזקים, טורפים, הרומסים את החלשים מהם. אלה חוקי הג'ונגל, המלאים עוול ואכזריות כלפי חסרי הישע. העצים, המהווים את היער, כבית לטורפים ולנטרפים, הם אינם חלק ממעגל הרצח. אך הם נידונו לצפות בו מבלי יכולת להושיע. העצים נמלאים רינה כאשר ה' "בא לשפוט את הארץ". על-פי הרב קוק, ט"ו בשבט מסמל את המסר של המוסר האנושי, ולפיו המקור להוויה הוא המחזוריות של הטבע, ודין העולם להשתנות והמוסר הוא הדרך לשינוי. יש לי באופן אישי עונג רב להיות בחברת אילן כאשר הוא מתרוצץ ברחבי הארץ המוכה הזו, והוא פוגש באנשים קשי יום, חסרי המגן, בחלשים ביותר שהציבוריות שלנו הפקירה לגורלם, באלה שהפכו בעל כורחם לעצים, לרהיטים, לחפצים. העונג שלי כנראה נמצא בכך שאני לומד לראות שהאדם שבאילן גובר על העץ בקלות. בדרך בלתי אמצעית. אילן ניגש, מסתכל בעיניים ואומר את האמת, ישר, ישיר ומישיר מבט. גם המובטלת, גם הנכה, גם האסיר, החולה, הפליט, ואפילו השוטר שמעד וסיכל את ביקורו בבית המעצר של "יחידת עוז", זוכה ממנו ליחס אנושי, חם, מבין, מקבל. אילן גורם לאנשי העץ להיזכר באילן שבהם. אילן היחסים הבינאישיים. אילן של זיכרון קולקטיבי של מי אנחנו, מאין באנו, מה אנו עושים כאן, ולאן אנו הולכים.

מבקש להצמיח כאן. כן, להצמיח כאן, על האדמה החרוכה הזו שגידלה יותר "עצים" מ-"אילנות".

אילן ענף א': האנשים תחילה

כולנו מכירים את השיר it’s all about the money, וכולנו מכירים את המנגינה הזו, המתנגנת לה ברחבי הציבוריות הישראלית, ומקובלת כהנחת מוצא גם בדיון החברתי. כלכלה וחברה הן שתי מילים שהולכות יחד (כאילו נולדו כך, כתאומות סיאמיות) מאז ומעולם. ואכן, יש ביניהן קשר. אך זהו קשר של יחסים ולא רק של יחסיות. היחסים בין הכלכלה והחברה צריכים להיות יחסים המושתתים, כמו כל יחסים, על סינרגיה והפריה הדדית, על שיתוף והעשרה, על שילוב ידיים יחד, על חיבור אינטרסים משותפים. ככל שזה תלוי באילן: It’s all about the money people

אילן ענף ב': החברה הכלכלית והכלכלה החברתית

ישנם שני משפטים שאני אוהב לשמוע כשאילן נואם, ואשר מאפיינים כל-כך את הענף הזה שלו. הראשון הוא המשפט המצמרר כל-כך, המסביר את הצורך בחלוקה אחרת של העושר הלאומי, ושינוי השיטה שלפיה "יותר אנשים מקבלים פחות, ופחות אנשים מקבלים יותר". המשפט השני הוא תמונת המראה של האמרה המפורסמת של קנדי: "אל תשאל מה המדינה עושה בשבילך, אלא מה אתה יכול לעשות עבורה". בשיטת אילן, "זו חצי עבודה!". בגרסת אילן: "חציו השני של המשפט הזה חסר אצל קנדי. על-פי אילן, זכותו וחובתו של האזרח גם לשאול מה המדינה נותנת לו בחזרה. זהו ההסבר למוטו של אילן: "עלינו להיות תמיד מספיק חלשים כדי להרגיש את זולתנו, ומספיק חזקים כדי לשנות את המציאות"

אילן ענף ג': דת ומדינה

אצל אילן, בניגוד למה שנהוג לחשוב על גישת מר"צ, הדתיים והחרדים הם שותפים לדרך, ולטובת האמונה והדת, ולטובת האזרח והמדינה, הפרדת הדת מן המדינה היא שתאפשר לכל הקהילות לחיות בהרמוניה ומתוך כבוד הדדי. כפיה מעוררת טינה. חירות מעוררת אחווה. הבוטות החיננית של אילן: "אני לא שותף לתפיסה שאם אתה אוכל בשר חזיר, ביום כיפור, בבית הקברות, בזמן נידה וקוראים לך כהן, אז אתה חילוני. זה רק אומר שאתה חרא של בנאדם!"

אילן ענף ד': ארץ ישראל

על חלוקת הארץ מתוודה אילן: "אני אוהב את ארץ ישראל. אוהב אותה עד כדי כך שאני מוכן לקבל חלק ממנה ולא לאבד את כולה". מי שמספר לנו את המעשיות של "כולה שלי" גוזר עלינו לחיות במדינה דו-לאומית, מתוך כוונה "לתת לצה"ל לנצח", מי שמוכר את הסחורה הזו הוא שקרן. אי-אפשר לנצח באמצעות כוח מיליונים של אנשים שלא רוצים לחיות איתנו. ושוב, כמו תמיד, "הכל זה אנשים", וגם כאן. "עלינו להיות תמיד מספיק חלשים כדי להרגיש את זולתנו, ומספיק חזקים כדי לשנות את המציאות".

במשך שנים אני חוקר ולומד אמונות, אנשים, חזון, ערכים, מוסר אנושי ואישי, את אמנות הדיפלומטיה ואת הדרכים הפתלתלות של הפוליטיקה האנושית, את הפער העצום שבין הפוטנציאל הגלום בנו כבני אדם, את ערש המימוש העצמי ואת זרע הפורענות של האגו. במשך שנים רבות אני מחפש את המפתח המאפשר לנו להגשים את האידיאל האנושי ולקבל את המכשול הטמון בעצם הרצון לנסות ולשנות את הבריאה. במשך שנים רבות אני תר אחר הקסם שמעטים בלבד זכו להכנס בזכותו לספרי ההיסטוריה האנושית, כמשחררי האדם מכבלי האגו של עצמו. הדבר הקרוב ביותר שמצאתי, שדמה למפתח האגדי הזה הוא לא אדם, ולא אמונה, הוא אינו מתכון ואינו סל רכיבים. הדבר הקרוב ביותר הוא דווקא איכות שאינה קיימת בעץ, אך היא קיימת במקורותיו של העץ. היא איכות של אילן, הצופה במתרחש ביער, ומייחל לרגע שבו ייתם העוול האנושי, ותיעקר מן הארץ האכזריות של עולם החי. נכון, זה תיאור מצב אוטופי, כמעט על גבול הילדותי. אבל השבוע הזה, אני חוזר להיות ילד, ולו לרגע אחד, כאותו הילד שהייתי כאשר האמנתי שהמבוגרים יודעים מה הם עושים ושהעולם הוא טוב. כאותו הילד שהייתי כאשר צעדתי לביה"ס, בדרכי לטיול של ט"ו בשבט, והאמנתי שהיום אטע אילן שיהיה יום אחד לעץ, כמו באגדות. אמנות החיים על שבילי הבודהיזם של "זן" לימדה אותי שהזמן הטוב ביותר לטעת אילן היה לפני 40 שנה, אבל הזמן הטוב ביותר שלאחריו הוא עכשיו! השבוע אני משאיר מאחורי את הבגרות ותכונות העץ שלי, והולך לקלפי של מר"צ לטעת אילן. חג שמח!