אבד כבודו של שלי טימן

אמירה של שופט, לפיה שכירת שירותיו של סנגור אשר לבד, בעשר אצבעותיו, הביס שוק על ירך מנגנון תביעה של עשרות פרקליטים ועוזריהם והביא לזיכוי לקוחו, זיכוי שהוגדר על-ידי "הניו-יורק טיימס" כאחד מחמישים הזיכויים הסנסציוניים במאה ה-20, היא אמירה שגם אם הייתה יוצאת מפיו של אחרון הכתבלבים התקשורתיים, עדיין הייתה בבחינת אמירה שאינה מכבדת את האומר ו/או הכותב. קל וחומר כאשר עסקינן בשופט בכיר, בדימוס. פרשת דמיאניוק איננה בשום פנים בבחינת כתם על סנגורו, אלא דווקא על מערכת משפט ששלחה לגרדום בערכאה הראשונה, נאשם - אומנם גוי אוקראיני אנאלפאבית למחצה ומטומטם לשלושת רבעי - על יסוד "מסדרי זיהוי" של תמונות בהן דמיאניוק הוא מקריח, ששארית שערותיו אינה אלא פלומת שיער דקיקה ותמונתו שובצה בין שבעה אנשים עם שיער רגיל, כאשר אצל שישה מהם, לא ניתן להבחין בתווי פנים. ואם לא די בכך, תמונתו של דמיאניוק הייתה גם גדולה כמעט פי שניים, ביחס לשש מתוך שבע התמונות האחרות. "מסדרי זיהוי" מבישים אלה היו הראיה היחידה, ה"קושרת" אותו לטרבלינקה. יתרה מכך, כ-100 ימים לאחר זיכויו בישראל, קבע בית המשפט הפדרלי, הנייד השישי, לערעורים כי לא זו בלבד שדמיאניוק אינו "איוון האיום" ושכף רגלו מעולם לא דרכה בטרבלינקה, אלא שהיה קורבן לעלילת דם דוחה ומכוערת. ובלשונו של בית המשפט האמריקני: As early as 1978 or 1979, the government had information from official sources within the Soviet Union indicating that there were two Ukrainian operators of the gas chambers at Treblinka, Ivan and Nikolai, and that Ivan Grozny ("Ivan the Terrible") was a man named Ivan Marchenko, not Ivan Demjanjuk. ובתרגום לעברית: "עוד בשנת 1978 או 1979 היה לממשל מידע ממקורות רשמיים בברית המועצות, המצביע על כך שהיו שני אוקראינים שהפעילו את תאי הגזים בטרבלינקה, איוון וניקולאי, וכן ש"איוון האיום" היה אדם ששמו איוון מרצ'נקו ולא איוון דמיאניוק". וכן נקבע כי: The OSI attorneys acted with reckless disregard for their duty to the court and their discovery obligations, in failing to disclose at least three sets of documents in their possession before the proceedings against Demjanjuk ever reached trial. ובתרגום לעברית: "פרקליטי התביעה פעלו תוך התעלמות פזיזה מחובתם לבית המשפט ומחובתם בהליכי גילוי המסמכים, בכך שלא גילו לפחות שלוש קבוצות של מסמכים שהיו ברשותם, עוד לפני, שהחלו הליכי המשפט עצמו נגד דמיאניוק". ולכן: We hold that the OSI attorneys acted with reckless disregard for the truth and for the Government's obligation to take no steps that prevent an adversary from presenting his case fully and fairly. This was fraud on the court in the circumstances of this case. ובתרגום לעברית: "אנו קובעים כי פרקליטי התביעה פעלו תוך התעלמות פזיזה מן האמת ומחובתו של הממשל שלא לנקוט כל צעד שימנע את הצד שכנגד מלהציג בבית המשפט את עניינו באופן מלא והוגן. בנסיבותיו של תיק זה, הייתה זו מרמה כלפי בית המשפט". ומסקנת בית המשפט לערעורים פדרליים בארה"ב מכל האמור לעיל: For reasons set out herein, we vacate the judgment of the District Court in the extradition proceedings on the grounds that the judgments were wrongly procured as a result of prosecutorial misconduct that constituted fraud on the court. ובתרגום לעברית: "בשל הסיבות המפורטות לעיל אנו מבטלים את פסק הדין של בית המשפט הפדרלי המחוזי ואת פסק דינו של בית משפט זה בהליכי ההסגרה על יסוד כך ששני פסקי הדין ניתנו בטעות, כתוצאה מתפקוד קלוקל של הפרקליטות, היוצר בנסיבותיו של תיק זה, מרמה כלפי בית המשפט".

זאת ואף זאת, כידוע, מיד לאחר הזיכוי, בשל משפט הסיום האומלל בפסק הדין, לפיו "הוואכמן איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי, מחמת הספק, מהאישומים הנוראים המיוחסים לאיוון האיום מטרבלינקה". והכוונה לוואכמן ממחנה ההשמדה סוביבור. משפט זה כל כולו בא לרצות את ההמון המאוכזב, מן הזיכוי, המון שניזון במשך שבע וחצי שנים מדי יום ביומו על-ידי הממסד המשפטי וכתבלביו מקרב כותבי הפשקעווילים, ב"אמיתות" לפיהן דמיאניוק חנק במו ידיו 900,000 מבני עמנו בטרבלינקה, אף על-פי שכף רגלו מעולם לא דרכה בטרבלינקה. לפיכך, בתוך ימים ספורים, לאחר זיכויו של דמיאניוק הוגשו 11 עתירות לבג"ץ, בדרישה להעמידו לדין באישום לפיו היה וואכמן מסוביבור. כתוצאה מעתירות אלה ספג הממסד המשפטי את תבוסתו הסופית ב"פרשת דמיאניוק", קרי, בית המשפט העליון, בפסק דינו בבג"ץ 4442/93, נאלץ לחזור בו, מן המשפט האומלל, המתחיל במילים "הוואכמן דמיאניוק...". היועץ המשפטי בתגובתו לעתירה אמר בין השאר: "אין זה מאינטרס הציבור לפתוח בהליכים נגד דמיאניוק באישומים חילופיים אם בסופו של דבר אין ביטחון כי לא יזוכה גם בהם. זיכוי נוסף ייצור תחושה של מפולת ואין בידנו כל ביטחון כי זיכוי כזה אינו אפשרי". על יסוד הודעתו זו של היועץ המשפטי פסק בית המשפט העליון בבג"ץ 4442/93 כך: "ממהלך הטיעונים שלפנינו משתמע, שהיועץ המשפטי סבור שבנסיבות אלה יהיה צורך לשמוע את המשפט מתחילתו ואף להרחיב את היריעה, כאשר סיכויי השגת הרשעה הם לדעת היועץ המשפטי לממשלה קטנים. לא נוכל לומר ששיקול זה מופרך הוא". בנימוק זה דחה בית המשפט העליון את כל העתירות הנ"ל. הנה כי כן, בתוך חודש ימים, נאלץ בית המשפט העליון לחזור בו מן המשפט האומלל וחסר היסוד, לפיו: "הוואכמן איוון דמיאניוק...". ויודגש! מאז ועד היום לא חל שום שינוי בראיות בכל הנוגע לדמיאניוק. ואם תמצי לומר כי פסק הדין בגרמניה קובע כי דמיאניוק אכן היה וואכמן מסוביבור, כי אז נשיב לו לשוטה האומר זאת, כי מיום מתן פסק הדין של בית המשפט העליון בבג"ץ 4442/93 ועד היום, לא חל שום שינוי במצבת הראיות בסוגיית סוביבור. כאז כן עתה, אף ניצול שואה מקרב ניצולי סוביבור שראה את תמונת דמיאניוק - ויש כשבעים כאלה - ולהבדיל, אלף אלפי הבדלות אף וואכמן מסוביבור, לא זיהה את דמיאניוק גם כן, והיו עשרות כאלה. אמור מעתה ה"הליך" בגרמניה לא היה אלא פרוסטיטוציה של השואה. להשלמת התמונה בכל הנוגע לפסק הדין הגרמני של דמיאניוק, ראה מאמר שהח"מ פרסם תחת הכותרת "האמנם סגירת מעגל, כבוד השופטת דורנר?!" ב-News1. השופטת דורנר שלחה כזכור, את דמיאניוק לגרדום, "ללא היסוס" כדבריה, בשל כך שקבעה כי רצח במו ידיו 900,000 מבני עמנו, במקום בו, כפי שהוכח, כף רגלו לא דרכה מעולם.

לבסוף, השופט טימן אינו נמנע מלתקוף את הנשיא השמיני, מר קצב, גם באמצעות הטיעון הנמוך, לפיו מדינת ישראל היא "המדינה היחידה שפתחה את שעריה בפני ניצולי השואה היהודיים ששרדו את הגיהנום ושבו למולדת". האומנם יש לגנות את הנשיא השמיני על כך שבחבר בח"מ כדי לייצגו בגין הנימוק הדמגוגי הנ"ל, האומנם יש קשר קלוש בין המשל המטופש לנמשל האווילי?! הנה כי כן, לא הנשיא השמיני של מדינת ישראל מר משה קצב, נהג בחוסר כבוד כאשר פנה אל הח"מ כדי לבצע את מלאכת הקודש, של לימוד סנגוריה עליו, אלא דווקא אמירתו המרושעת של השופט טימן, לפיה בעשותו כן נהג כ"אחרון העבריינים" בגלל שפנה לסנגורו של דמיאניוק, היא הנוטלת ממנו את כבודו וזאת במינון כה גבוה עד כי ספק אם ייוותר ממנו דבר וכל המוסיף - ויש הרבה מלהוסיף - נמצא בבחינת גורע.