הרצון לעוף

"פתאום קם אדם" ומתחיל לכתוב סיפורי ילדים. ה"פתאום" הזה הוא לפעמים בגיל צעיר, כתוצאה מדחף טבעי לכתיבה של סיפורי ילדים. לפעמים זה קורה עם הולדת הילד הראשון או בעקבות זמן-האיכות, בערב, עם הילד הקטן כאשר מספרים לו סיפורי ילדים, סיפורים פולקלוריסטים ומשלים. לפעמים הסיפורים נולדים עם הולדת הנכדים, כאשר משימת גידול הילדים נופלת על ההורים, אך משימת ההנאה ושעת-האיכות הסיפורית עוברת לסבים או הסבתות. תחושתי שבמקרה של רבקה-תפארת חקק האפשרות השלישית היא הנכונה, והיא מצאה את ביטויה לא רק בסיפור בעל-פה אלא גם בהעלאתו לדף של הספר הנרקם. היא פרסמה קובץ שירים לפני למעלה מעשר שנים, אך בהיותה לסבתא, החליטה להיות סבתא מספרת. ראשית אציין שבכתיבת סיפור ילדים טוב נדרש לדבר עם הילדים בגובה העיניים. הוא נדרש לעסוק בנושאים המטרידים או מעניינים את הילדים, ובצורה בה הם מבינים את הסיפור. חשוב להביא אותם להזדהות עם הסיפור, עם גיבור הסיפור. בדרך כלל גיבורי הסיפור הינם השלכה של בעיית הילד. הילד הילד הופך למודע לבעיה כאשר הוא נתקל בבעיה דומה שיש לגיבור בסיפור שהוא שומע. אצל תפארת כך זה באמת נראה: היא מאתרת בעיה שקיימת אצל ילדים, ומנסה מתוך אמפתיה לכתוב סיפור על הבעיה, ובסופו של דבר, בסיפור שלה הבעיה נפתרת. הדבר עוזר מאוד מבחינה פסיכולוגית להתפתחות תקינה של אותו הילד: כך הוא מבין שאינו היחיד בעולם, עם בעיה כזאת, ובמעגלו הקרוב הוא נחשף לבעיה ספציפית כמו שלו, אשר מתוארת בספר. עוד רצוני לומר שראוי שהכתיבה לא תהיה חינוכית מדי, דידקטית, מטיפה. יש להתייחס בכבוד לילד וליכולות האינטליגנטיות שלו. המטרה האמיתית נחשפת ברובד שני, היא מוסווית, אך נקראת בין השורות, כך שהילד עצמו מסיק את המסקנה בעצמו, או במילים אחרות, מוצא לבד את הפתרון לבעיותיו. כל הדברים הללו מצויים בשני הספרים שלפנינו: "לישון עם אמא ואבא", ו- "ציפור הסוכר הקסומה". ככל שהספר כתוב בצורה מושכת יותר, עשירה יותר, אולי עם קמצוץ הומור, כך הילד יוכל להזדהות יותר עם הגיבורים, וירצה לקרוא את הספר שוב ושוב, דבר שלא רק יעזור להגיע לפתרון הרצוי, אלא גם יפתֵחַ את הרגלי הקריאה והאהבה למילה הכתובה.

עלילת הספר: ברובד הגלוי, עוסקת בנוהַג של ילדים לישון עם אמא ואבא, ובמציאת פתרון יצירתי לגמוֹל את הילד מהרגל זה. בספר שלפנינו הגיבור, רון, הוא הילד השני למשפחה בה ישנם שלושה אחים. לילד הקטן, יאיר, תחביב ואהבה למכוניות, לשני, רון, אהבה לאווירונים ולגבי השלישי, רותם, איננו יודעים מה התעניינותו או תחביביו. בעצם כבר כאן ניתן להבחין בדבר מעניין (שנעשה במודע או שלא במודע, אך הוא בעל ערך לסיפור): הילד הקטן ביותר מתעניין במשהו שעל הקרקע, כי הוא קרוב יותר לקרקע מהאחרים בשל גילו ומידותיו הפיסיות, משהו שנע במישור, קדימה ואחורה ומסתובב, מתאים ליכולתו הראשונית של הילד לשחק. הילד השני עובר כבר לתנועה כלפי מעלה ומטה, במרחב, ודמיונו מתפתח בכיוון זה. לגבי הילד השלישי איננו יודעים במה הוא מתעניין, כי אולי הוא כבר עבר את השלבים הללו והוא יכול, מבחינה תפיסתית, לעבור לעולם המופשט. דבר זה מַפנה תשומת לב גם לגרפיקה: לאיורים של ליאן בר-ניב. כבר בכריכת הספר מצוירת מיטה, בפרספקטיבה שנותנת תחושה של תנועה. הציורים הרבים של האווירונים, בנוסף למכוניות, מחזקים את תחושת התנועה, וכדי להשלים את התנועה הזאת, הרי מצוירים מספר שעונים וציפור אחת. יכולתם לשאול למה רק ציפור אחת והתשובה די ברורה - בנים מתעניינים במכוניות, כלי תחבורה, נשקים, מלחמות וכדומה. כמובן שאין להתעלם מן "הבועות הגרפיות" בתוכן הציורים הממחישים את הכתוב. דבר זה מחזק את הקשר של הילד הקורא לבין המילה הכתובה ומאפשר את ההמחשה, החלום וההזיה במישור הדמיון . הקונקרטיות מובאת בצורה מאוד מוחשית ויפה באמירה: "אני אוהב את ריח השמיכה שלהם..." עמ' 5, כאשר ברור שהכוונה לריח של אבא ואמא הקרובים אליו, והמעניקים לו ביטחון. כך גם בהמשך, בעמ' 6: "אמא זזה קצת, לפנות מקום עבורי ואני שומע את אבא 'אוף, נמאס לי – שוב...', וגם בעמ' 24: "כמה הם התלוננו שהם כל הזמן עיפים ועצבניים...". נקודת המִפנה מגיעה, כמו באגדות, כאשר "יום אחד" מחזירים את רון הביתה שם מצפה לו הפתעה, מיטה בצורת אווירון. זהו פתרון יצירתי שיגרום לילד חובב האווירונים, לרצות לישון במיטת האווירון החדשה שלו, ולעזוב את ההורים למנוחתם. שינוי זה הוא בעצם גם שלב מסוים בגדילה, בהבנה, בתובנה שיש משהו מיוחד לילד זה, עד כדי כך שהוא יוצא מדָלת האַמות של גילו ורצונותיו וחושב איך הוא, בהגיעו למצב שיהיה אב, ירצה לפנק את ילדיו שלו. זהו מעבר ממצב שבעצם הוא התנהג כמו הילד הקטן ביותר, המפונק ביותר, למצב של הילד הגדול ביותר, שחושב מִספר צעדים קדימה ובעוד שנים אחדות מעכשיו, ילד שרוצה לחקות את מעשי הוריו. אם נשים לב להערות על חלוקת החדר מחדש, על הפינה של רון עם מיטתו המיוחדת, ועוד הערות פזורות פה ושם, נבחין בעובדה שמדובר בספר זה (שוב במודע או שלא במודע) בילד סנדוויץ. לפנינו ילד בגיל שבין הקטן לגדול, שמחפש את מקומו ואת יחודיותו: מצד אחד יש לו אח קטן שמטבע הדברים זוכה ליֶתר תשׂומת לב, ויש לו גם אח גדול שמקבל את הכבוד וההערכה כאח גדול. כמו שאמרתי קודם, אנו נחשפים למספר רבדים, שכל אחד מהם תורם ומעשיר את הספר. הראשון הוא של סיפור עלילתי יצירתי. השני הוא של מציאת הדרך לגמילתו של ילד משֵינה במיטת הוריו והשלישי, המוסווה: מציאת דרך למתן תשומת לב ומקום גם לילד "סנדוייץ", ילד בגיל ביניים בין האח הקטן לאח הגדול. ניתן להעיר עוד הערות מספר, אך נסתפק בשני הדברים שהזכרתי, הרבדים וחיזוקם על-ידי מוטיב התנועה שבא לידי ביטוי הן בבחירת הצעצועים והתחביבים באמצעות כיווני התנועה, והן בגרפיקה המחזקת מגמה זו.

סיפור זה שונה הן גם במהותו וגם בגרפיקה (אף היא של המאיירת ליאן בר-ניב) שלו מהסיפור הקודם. אם בספר הקודם העלילה הייתה משפחתית ורק ברמז שמענו על הסביבה והקשר איתה, הרי בסיפור זה ישנם לפחות שישה ילדים שונים, שמספרים סיפורים מסביב ללהבת הקומזיץ (משמע מחוץ לבית). אם בסיפור הקודם לא היו חיות וגילאי הילדים היו שונים, הרי כאן כנראה שכולם בגיל דומה ויש להם צעצועים של חיות וכן מוזכרות מִספר חיות. בעצם אנו רואים יציאה מגבולות הבית אל הטבע. היות שהטבע מגוון ויש לו פנים רבות, כך גם הגרפיקה המובאת בפאזל של ציורים שלמהותו אנו נחשפים כבר בעטיפה. גם פה אנו מתרכזים בדמות אחת מרכזית, וכך אמור להיות סיפור ילדים, כדי לאפשר לילד להזדהות עם גיבור הסיפור, כדמות מודֶל שממנה ילמד לפתור את בעייתו שלו ולא יצטרך לחלק את תשומת ליבו בין גיבורים שונים ובעיות שונות. הילדה הגיבורה, (שאיננו יודעים את שמה, בגלל התחושה שבעיתה היא בעיה של כלל הילידים, ואולי גם המבוגרים) הינהּ ביישנית מטבעה, אך מעיזה לפרוץ את בדידותה ובישנותה, ולספר סיפור-אגדה על ציפור קסמים. גם כאן חוקי המציאות הם אלו שמסופרים בספר. אומנם יש קשר למציאות, ואפילו קשר חזק, במיוחד במקום שם מוזכרת סערת הצונמי בטלוויזיה, אך הדבר בא לשרת את החוקים המיוחדים של הספר והסיפור, חוקי אַל-מקום ואַל-זמן. הציפור באה ממקום לא ידוע, מדברת, מפזרת אבקת סוכר מתוקה למצב רוח טוב (בדומה לפיות המפזרות אבקת קסמים), ובמילים אחרות, אנו חיים בין המציאות לעולם האגדה. היות שהעולם החיצוני הוא עשיר יותר מאשר העולם שבין כותלי החדר, נדמה לי שגם מגוון צבעי הרקע הוא עשיר יותר בספר זה. כמו-כן, היות שזו סביבה חיצונית, עם יותר ילדים, גם הדעות הנרמזות בסיפור רבות יותר. ובכל זאת, כל הדעות מתנקזות לבסוף במסקנה של הספר שניתן להתגבר על הבדידות, שקשר אנושי בין בני אדם לעצמם וביניהם לחיות (המיוצגות על-ידי הילדים, הציפור, חיות אחרות ובובות כתחליף חיות וחברים) הוא הפתרון אפשרי להתמודד עם הבדידות. שוב ניתן היה להתייחס לאספקטים נוספים כמו שמות הילדים, סוגי החיות, משמעות הצבעים, משמעות התפילה של הילדים בסוף הספר ועוד, אך נעזוב את כל אלו למאמר אחר. יחד עם זאת, אני מבקש להתייחס לנושא אחד שהוא משותף לשני הספרים: ההמראה. בשני הספרים יש ציפור (כמו שראינו, בראשון הציפור היא המייצגת את עולם החיות) ובשני הציפור היא הגיבורה לצד הילדה המספרת. בשניהם הרצון הוא להיות למעלה ויש משמעות לשמים, לעננים, לציפור ולתחליפה המודרני - המטוס. עושה רושם שבשני המקרים הגיבורים, (ואולי גם הכותבת) רוצים להשתחרר מכבלי הארץ ולרחף למעלה, בשמים, בעננים, לראות הכל משם, ללא הכובד של חיי היום-יום, חיי האדמה. דבר זה מעודד גם את הקורא הצעיר לפַתח את הדמיון: לרְצות לעוף לארצות רחוקות בספר הראשון, או לארץ האגדות בספר השני. המרָאָה זו, ושימוש ביצירתיות ובדמיון הם המפתח לפתרון הבעיות הבסיסיות ביותר של האדם. הגיעה הזמן שאנו, המבוגרים, נלמד מהילדים ונשתחרר מהקבעונות כדי למצוא פתרונות מעבר ל"כאן ועכשיו". כי בעצם גם אנו ילדים, ילדים גדולים, ילדים שמתביישים להודות שהם מתגעגעים לימות הילדות שחלפו. שני הספרים מבטאים געגוע אל הטוב ואל התמימות של הילדות. וללא תמימות זו יקשה עלינו לכתוב למען הילדים ואפילו למען המבוגרים.