תירוצים עלובים למלחמת המינים

שבת בבוקר יום יפה , אני קורא את המאמר של לילך סיגן (קישור) ותוהה מה היא בעצם רוצה לומר...ככל שאני ממשיך בקריאה עולה תמונה של שימוש ציני בנימה מפוייסת בכדי לחדד דברים שאינם אלא סוגנות במיטבה ...סוג של הפוך על הפוך תוך כדי צדקנות מהסוג הפולני המסורתי זה מהבדיחות שמהותו צבע התקרה בחדר השינה בעת תשמיש ... את המאמר היא מתחילה בתיאור חוצב להבות על הסבל שהיא חשה מחברה טובה שלה, פמיניסטית שאלוהים תשמור (רק היא יכולה) אישה שחווה את הקיפוח העולמי כנגד נשים כחוויה על גבול האינטימיות (מעורר מחשבה מסויימת שאולי כדאי שאחניק באיווה). ההמשך היה לא פחות גרוע, פתאום החברה במצב רוח טוב, זהבה גלאון נבחרה לראשות מרץ, ובכלל 3 נשים (כרגע) עומדות בראשות 3 מפלגות מכובדות (על עניין הכבוד תרשי לי לחלוק עליך אבל זה נושא לפוסט אחר לגמרי ) וזה הישג שהיא רואה בו הישג כמעט אישי, אולי מסוג ההישג הכמעט אישי שחשים כול מי שצופים באירועי ספורט ואחר כך אומרים ניצחו , עשינו ...אוף היה משחק טוב , כמה היזעתי שפיצחתי גרעינים תוך כדי?

עקיצות והכשרת השרץ

לילך ממשיכה ומתארת את עמדתה בעד החתיך הפוליטי התורן ומתרעמת על כך שלזהבה לא לקח יותר מ30 שניות לרדת עליו והחברה משיבה לה : "בסדר, מה את רוצה? החזירה חברתי בכעס. ככה זה בפוליטיקה. צריך לרדת נמוך, להכניס לכולם, לתפוס כותרות. כשגבר מתנהג כך זה בסדר, אבל כשזהבה עושה את זה, זה כבר לא?" רגע ...עקיצה והכשרת השרץ באמצעות מעשה נבלה ? כלומר במקום לשנות את המפה הפוליטית מבחינה התנהגותית כפי שמטיפות לנו אותן פאמרדיקליסטיות , הוא כורח המציאות אבל הדרך לשם עוברת בדיוק באותו סולם ערכים עליו הן מתלוננות וזועקות את בכי הקוזאק הניגזל?

כאב אובדן הרעיון הפמניסיטי

בשם( האב?) חברתי הלוחמת.. לילך מספרת שהיא עייפה, עייפה מויכוח חסר תוחלת עם חברתה הפמרדיקליסטית, ומצהירה שמדובר בסוג של עייפות שנובעת מהעניין שזהה מבחינתה לגידול סנאים בתנאי החורף הישראלי ותוהה בקול רם : "רק שאני באמת שואלת את עצמי, בשם עצמי, בשם חברתי הלוחמת, ובכלל – בשם כל הנשים: האם זאת הסיבה שבגללה לבני, יחימוביץ' וגלאון שאפו להגיע לצמרת? כדי להתנגח בשותפיהן העתידיים למען עוד איזו כותרת עלובה? תקראו לי נאיבית, אבל תמיד חשבתי שהכמיהה לשוויון ולאיזון לא באה כדי לעשות דברים בדיוק כמו הגברים, אלא דווקא כדי להראות שאפשר לעשות אותם קצת אחרת". כלומר לילך "כואבת" את אובדן הרעיון הפמניסטי וטועה במכוון בין קצת אחרת להם טועים והדרך שלנו טובה יותר, סוגנת מגדרית במיטבה אמרתי כבר ?, המשך המלל מתעסק עם רפלקס אנושי אוטומטי כלפי עמדת כוח ללא הבדל מיגדרי על-פי דבריה שיכרון הכוח ורמיזה לשליחות האמיתית של נשים, בעולמי שלי זה האוטופי אותו אני רוצה להנחיל לילדי אין הבדל בין גברים לנשים, אלו טובים/ות בדברים מסויימים ואלו טובות/טובים בדברים מסוימים, ולא אין רשימה מאחר שאני מסרב לעשות הפרדה מגדרית שמהותה קיבוע ימים עברו כסוג של רעה מקובלת ממנה צריך להשתפר. אנחנו במאה העשרים ואחת הגיע הזמן לזנוח מאחור את כול תורות הגזע שוביניזם פמניזים ולהתרכז בתורת הגזע האנושי, כעומדים בראש פירמידת המזון אנחנו לא באמת עושים עבודה טובה בשמירה על העולם הזה ואני תוהה מה באמת אנו משאירים לילדינו ... "נשים עדיין לא מספיק מאמינות בעצמן" מצהירה לילך ומחליטה שהיא חייבת למצוא מישהי יוצאת מהכלל ומוצאת את שריל סנדברג, מספר שתיים בחברת פייסבוק, ומייד מצהירה שהיא: "אישה מאוד מוערכת בעולם הגברי." פה האמת היא שהרמתי גבה, מה זה עולם גברי? שוב ביטוי מהמאה השמונה עשרה ? מה מיוחד באישה שהינה חכמה, אסרטיבית, בעלת יכולת ניהולית מוכחת, מדוע היא צריכה תג מחיר הערכתי של גבר? מדוע לא לכתוב אדם מוערך מאד בחוגי ההיטק והפיננסים?.....על-פי דבריה של לילך לשריל מפריע שאין מספיק נשים בעמדות כוח בעולם והיא מקדישה חלק גדול מחייה (פששש גם קריירה מצליחה וגם פעילות חברתית) לנסות ולתקן זאת.

זקוקות לאישור ותג מחיר מצד הגברים

למרות הערכתי הכנה לעבודה של הגברת סנדברג וליכולות שהיא מפגינה ומכאן הצלחתה אני תוהה האם המשוואה הפשוטה של השכלה, ויתורים אישיים, והמון אמביציה אינה הנוסחה להצלחה והנה היא הוכחה הלכה למעשה שניתן להצליח אפילו כאישה (שאלוהים תשמור כי רק היא יכולה אמרנו כבר?). על-פי לילך שריל טוענת לחוסר אמונה עצמית של מרבית הנשים בעולם, כלומר? יש צורך באישור ותג מחיר מהגברים הנוראים? ובאותה נשימה היא כותבת: "לגברים יש נטייה להתאהב בעצמם עד כלות, ואילו אנחנו, הנשים, סובלות יותר מרגשי נחיתות, גם אם נדמה לכולם שלא" אמרו פעם על הגזע האנושי שהוא האויב הכי גדול של עצמו ..תקראו שוב את המשפט שהכנסתי כציטוט מתוך המאמר של לילך ...הרמתם גבה כמוני?

תירוצים פולניים

פתאום לילך מזדהה עם זהבה, עם ציפי ועם שלי. "גם ככה נורא קשה להן. גם ככה הן מרגישות בעמדת נחיתות, ולכן חוששות שאם לא ייאבקו במלוא הכוח, יירמסו. אז מתוך מקום של פחד לאבד את מה שהשגת בעולם הגברי, איך אפשר לאזור את העוז להשתמש בתבונה שבאה ממקום של רוך או להיות פחות תוקפנית?" ושוב הפוך על הפוך בסוג של התנצלות שגרועה מהמעשה עצמו ...לילך ממשיכה במרץ( לא של זהבה ) וגורסת כי : "כולם מתבשמים מהמעמד ומתשומת הלב עצוב, אבל עוד לא נתקלתי באדם שהגיע לעמדה של כוח והצליח שלא להיגרר למערבולת. בין אם אלה גברים או נשים, כולם מתבשמים מהמעמד ומתשומת הלב, ושוכחים שבעצם רצו לעשות את כל הדרך הזאת מתוך שליחות פנימית, צורך לעשות איזשהו הבדל " הניתוח הפסיכולוגי שמלווה את השורות הקודמות בהמשך ישיר גרם לי לפרץ צחוק רציני: "האמת העצובה היא שלנשים יש אולי את האינטליגנציה הרגשית כדי להבין את זה, אבל חסר להן הביטחון כדי להאמין בעצמן כדי שיוכלו לממש את זה ולהראות לכולם שאפשר גם אחרת." מבלי משים לוקחת לילך שנים על גבי שנים של מאבק לשוויון ונותנת תירוץ גם אם עלוב למילחמת המינים, חוסר/עודף הימצאות של אינטליגנציה ריגשית , פוטנציאל גלום לא ממומש ועוד מטבעות לשון שכאלו אינן אלא סוג של משפטים אותם ניתן לשמוע יועצימ/ות בבתי הספר בעת השיחות השנתיות על הילדים שאינם אלא ילדים וככאלו הם מתנהגים בהתאם , ולא כסיפא למאמר שאמור לומר בעצם מה? הנשים טובות יותר אבל סובלות מרגשי נחיתות ומחוסר יכולת להתמודד עם הילדותיות הנסרקסיטית לכאורה של הגברים? לילך מנסה לסיים את המאמר בסוג של כאילו הומור: "ועכשיו רק תעשו לי טובה, ואל תגידו אף מילה לחברה הפמיניסטית שלי על הטור הזה. עוד לא המציאו את המטריה שתצליח להגן עלי מפני הגשם החומצי שהיא תוריד עלי אם היא תדע שזה מה".