טיפול נקודתי

לעתים מטיחים בי: החינוך החרדי מצליח יותר בהקניית תורה! על ההכללה הזו אני משיב בהכללה אחרת: החינוך הדתי-לאומי מצליח יותר בהקניית דרך ארץ, שקדמה לתורה. ככל הכללה, גם זו מסלפת: כולנו מכירים חרדים רבים שהם עדיני נפש ומידותיהם נעלות. ועדיין, די בהיכרות קצרה עם הרגלי הנהיגה בעיר חרדית כדי לראות שיש בהכללה הזו גם מידה של אמת. אביו של ידידי נשאל פעם: "נאמר שאתה נוסע לאילת ובאוטובוס יש שני מקומות פנויים - ליד חילוני וליד חרדי. היכן תעדיף לשבת?" הוא השיב שיעדיף לשבת ליד החילוני. איש שיחו התרגז: "אבל החרדי מתפלל כמוך, לומד תורה כמוך, מאמין באלוקים כמוך!" הוא ענה: "נכון, החרדי קרוב אליי בהשקפת עולמו; אבל הוא יעשן לי בפרצוף". אחרי כל ההסתייגויות מהכללה שטחית, נדמה שכולנו מרגישים שגם במישור הלאומי החרדים מעשנים לנו בפרצוף. הדוגמה הבולטת היא הימנעותם משירות צבאי. המוסר האנושי הפשוט מתקומם נגד התופעה הזו. היעדרות החרדים מן הצבא אינה רק ביטוי לבעיה ב"דרך ארץ", אלא לדעתי גם גורם עיקרי לבעיה הזו. משה רבנו זעק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" (במדבר ל"ב, ו). אני מכיר את כל התירוצים של החרדים; הם לא מחזיקים מים. אם לומדי תורה לא צריכים את הגנתו של הצבא, יתכבדו החרדים וישחררו את גדודי המילואים המגינים על ביתר-עילית וקריית-ספר. ההתחמקות משירות צבאי היא סרטן מוסרי. הצורך להצדיק באופן מתמשך את העיוות המוסרי הזה, עלול לכרסם באמות המידה המוסריות הפשוטות והטבעיות של כל אדם. במילים אחרות: במה שקראו חכמינו "דרך ארץ". החלטתו של בית המשפט לבטל את חוק טל היא שגויה: תפקידו של בית המשפט אינו לבטל חוקים. ובכל מקרה - תועלת לא תצא מזה; גם בעוד חצי שנה החרדים לא יתגייסו. אבל שלא כצעדים אחרים של בית המשפט העליון, ההחלטה הזו משקפת את הקונצנזוס הישראלי. אפילו הייתי אומר: את הזעם הישראלי. שמא הפעם החרדים יקשיבו? הלב אומר: הלוואי. הראש אומר: אין סיכוי.

לנוכח התנהגותה של גילה אדרעי, יו"ר ועד עובדי הרכבת, הקפיטליזם החזירי מעולם לא נראה מושך יותר. השר ישראל כ"ץ צריך לממש את איומו: לסגור מיד את רכבת ישראל ולפתוח בעוד שנה חברה נורמלית, עם מבנה ארגוני יעיל ונהיל. גם המאבק נגד חברות הקבלן מקבל הקשר אחר. אם העובדים המאורגנים מתנהגים ככנופיה, אם הם חושבים שתשתיות המדינה הן רכושם הפרטי, אפשר להבין למה האוצר מעדיף להעסיק עובדי קבלן. בשנת 1932 פרסם ז'בוטינסקי מאמר מפורסם נגד ההסתדרות והעבודה המאורגנת. הכותרת הייתה: "יא, ברעכן!" לאמור: "כן, לשבור!" (את התארגנות העובדים). אם העבודה המאורגנת פירושה הבריונות המאורגנת של עובדי הרכבת, אני מצטרף לז'בוטינסקי. האם יש אופציה שלישית? האם ייתכן ארגון עובדים חזק שמאפשר עבודה תקינה וגמישות ניהולית? נטל ההוכחה רובץ עכשיו על כתפיו של עופר עיני.

אנחנו מתלוננים כנגד הח"כים שלנו שהם לא עובדים קשה מספיק. ואני אומר: הלוואי שהיו עובדים פחות. הפרלמנט הישראלי מוביל בעולם, לפחות בקטגוריה אחת: הצעות חוק פרטיות. במרבית מדינות העולם המתוקנות, כמעט כל הצעות החוק באות כיוזמה ממשלתית. משרדי הממשלה הנוגעים בדבר דנים ארוכות בתיקון הנחוץ, עד שהם יוזמים חקיקה מתאימה. אך בישראל הציעו חברי הכנסת בעשור האחרון 12,725 הצעות חוק פרטיות. באותה תקופה הציעו חברי הפרלמנט של בריטניה, ערש הדמוקרטיה, רק 915 הצעות חוק פרטיות. בהולנד המספר עומד על 118. בכנסת הנוכחית הוגשו כבר יותר מ-3,500 הצעות חוק פרטיות. מתוך המבחר העצום הזה ליקטתי כמה דוגמאות מעניינות מן השנה האחרונה: ח"כ דוד אזולאי (שס) הציע לחייב עובדי מדינה ללבוש תלבושת אחידה (צנועה); ח"כ יואל חסון (קדימה) הציע לחייב את צה"ל להעביר ציוד בלאי למשפחות נזקקות; ח"כ בוז'י הרצוג (עבודה) הציע עונש מאסר של חמש שנים על "הדרת נשים" (למה לא סקילה?). הצעות חוק מן הסגנון הזה מטילות עומס עצום על הכנסת וועדותיה. פחות מ-5 אחוזים מהצעות החוק הפרטיות אכן מתקבלות והופכות לחוק (לעומת זאת, כמעט כל הצעות החוק הממשלתיות זוכות לכך). נדמה שאפילו הח"כים שיוזמים את הצעות החוק הללו מתייחסים אליהן רק כתחליף של הודעה לעיתונות. בשבוע שעבר הונחו על שולחן הכנסת 31 הצעות חוק פרטיות. ביניהן, למשל, הצעתם של ח"כים ערבים להתיר באופן גורף איחוד משפחות של ערבים ישראלים עם פלשתינים. מה הסיכוי שההצעה הזו תתקבל? בערך כמו הסיכוי שזאב אלקין יצטרף לבל"ד. כנראה זול יותר (ומתוקשר יותר) להגיש הצעת חוק מאשר לפקסס הודעת מחאה למערכות העיתונים. אין פלא שרוב מוחלט של הצעות החוק הפרטיות נדחה על הסף בידי חברי הכנסת. חבל רק שאחוזי הדחייה אינם גבוהים יותר, כי בהתחשב במספרן העצום של הצעות החוק הפרטיות, גם 5 אחוזים של הצלחה לא הולכים ברגל. הצעות חוק פרטיות רבות מצליחות להתקבל כחוק, והן לעתים קרובות פופוליסטיות ומזיקות. האם באמת אני רוצה שהח"כים שלנו יעבדו פחות? ממש לא. אני רוצה שיעבדו קשה יותר בוועדות הכנסת, אחרי שנכבות המצלמות. לוּ הייתי מחוקק, הייתי מעלה הצעת חוק (פרטית): לכל ח"כ מותר להעלות הצעת חוק פרטית אחת בשנה. די והותר.

אני לא מבין בפוליטיקה. אחרת ודאי הייתי מצליח להסביר לעצמי למה כולם מנבאים את הקדמת הבחירות. הבחירות הבאות לכנסת אמורות להיערך בחשוון תשע"ד. ומה עד אז? הקואליציה יציבה, האופוזיציה עלובה - למה שהממשלה תיפול? הקואליציה רוצה להמשיך למשול. חלק גדול מחברי הכנסת של האופוזיציה לא ייבחרו שנית, וגם להם אין אינטרס להקדים את הבחירות. למה שהן יוקדמו? דברי הפרשנות על הקדמת הבחירות אינם נשמעים כניתוח רציונלי, אלא כהדהוד של אגדה יוונית עתיקה. פעם בשלוש שנים מגיע דרקון ענק לכפר ומחולל רעידת אדמה. שום כוח אינו יכול לעמוד בפניו. ראש הממשלה מריח את הדרקון המתקרב, ועורך בחירות מוקדמות בליכוד. מפלגות אחרות מזדרזות ללכת בעקבותיו. הנבואה מתחילה להגשים את עצמה - אבל למה?

ראיתי פעם כתבה באחד מערוצי הטלוויזיה על שמחת פורים ברחבי הארץ. הכתבים הזרימו דיווחים על שמחה גועשת ברחובות, ורק הכתב בירושלים ציין באכזבה שלא ראה אפילו חוגג אחד. השדר באולפן נד לירושלמים היבשים, ואיש לא העלה על דעתו שבירושלים יחול פורים רק למחרת. הפער בין פורים היהודי לפורים הישראלי אינו מתמצה במוּדעוּת ללוח השנה המסורתי. במה מתבטא פורים היהודי? מגילה, סעודה חגיגית, משלוח מנות ומתנות לאביונים. במה ניכר פורים הישראלי? אוזני המן, תחפושות ונפצוצי אקדח בזמן אמירת "המן" (ובזמנים אחרים). אולי הפער אינו בין היהודי לישראלי, אלא בין פורים של הסְפרים לפורים של האנשים. שלא כמנהגי, הפעם אני עם הספרים. כשם שהתפוח בדבש דחק את השופר מכהונתו הוותיקה כסמלו של ראש השנה, כך התחפושות החליפו את המגילה כסמל העיקרי של פורים. לתפוח בדבש יש מעלה אחת - הוא טעים ומהנה. מה שאין כן לגבי שלושת הסממנים העממיים של פורים. על שלושתם הייתי מוותר. הרעש ב"המן" הופך את קריאת המגילה לקרנבל, אוזני המן - שיהיה לכם בתיאבון, והתחפושות - הו, התחפושות. חלפו הימים של מרדכי היהודי ומלכת אסתר, ואפילו ימי הקאובויים והאינדיאנים. מי שילך ברחובות ערינו בפורים יראה שהבנים כולם ארוזים בתחפושות פלסטיק זרחניות של גיבורי-על, ובשביל הבנות התחפושות הן רק תירוץ ללבוש ברחוב בגדי חוף. מעניין לגלות מי המציא את המנהגים הללו. מעניין הרבה יותר לגלות מי יצליח לבטל אותם.