ליל הסדר הוא לכאורה ליל מלכות הילדים. ההגדה כולה היא המענה המנומק והמוטעם ל "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר..." ( שמות י"ג, י"ד). שמה נשען על הפסוק "ו
הִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר..."(שמות י"ג , ח'). סעיפים הרבה של מצוות ומנהגים וותיקים מטילים על עורך הסדר לעורר את הסקרנות של הילדים, לעודד את ערנותם כדי שיתמהו וישאלו ויהיו מען בלבדי לתשובות, לדרשות, לעדויות היסטוריות, לדברי חוכמת דורות. המסורת הלחינה קטעים מן המקראה המופלאה הזאת כדי שילדים ישימו אותם בפיהם וכדי שהמנגינות תעגנה את הכתוב בזיכרונם לכל ימי חייהם. פזמונים מחודדים ומחורזים צורפו לדברי חכמי המשנה עתיקי הימים והילדים סוחפים את המבוגרים לשיר אותם עימהם בשמחה משוחררת ובקצבים המחזירים את האבות ואת האימהות לנעוריהם שלהם.
יציאת מצרים - המרכז לציר עליו סובבת הזהות היהודית
הילד הוא מרכז החוויה של שיחזור יציאת מצרים, ויציאת מצרים, מסע השחרור מן העבדות אל החירות ואל החרות בלוחות סיני ואל ארץ ישראל, היא מרכז לציר עליו סובבת הזהות היהודית לדורותיה. יש מי שלומד מן המרכזיות המובהקת שמעניקה המסורת לילד בליל הסדר מופת לכל ימי השנה ולכל שנות התחנכותם של הנערים ושל הנערות עד לבגרותם. לדידם חייב כל הורה לומר בליבו "בשביל ילדיי נוצר העולם" ולהעיד במעשיו כי הוא עצמו נוצר בשביל ילדיו. יש מי שלומד אחרת. החירות, בנין ארץ מולדת על-פי עיקרי הצדק והמשפט החרותים על הלוחות הם המרכז ופסח הוא מופת כי על ההורה מוטלת החובה להציב אותם ואת כל המידות הטובות כמטרת חיים לילדיהם באמצעות חוכמת החינוך בשמחה הפותחת את הלב במפתחות של רצון ולא של מרות.
אלה גם אלה יודעים. ליל הסדר הוא תיאטרון. הילדים אינם מרכז. כתבו להם תפקיד לשחק לילה אחד שהם מרכז. הם משחקים בכל דור ודור את "הכאילו יצאו ממצרים" מ"קדש ורחץ" במערכה הראשונה ועד "הלל נרצה" באחרונה, כדי שקסמו של המחזה יהפוך לימים את ה'כאילו' לממש. ממש זה איננו ספור גנות העבדות ושבח והפדות הפלאית, אלא ה"למה", ה "לאיזו תכלית" זכה העם ליציאת מצרים כמתנת לידתו.
הממש הוא שהתורה אומרת, "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק, וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר
הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא י"ט, ל"ה-ל"ו). למה נזכרה יציאת מצרים באזהרה שלא לזייף בסתר מידות ואין עד בעולם זולת מצפונו שיכול לראות ולענוש את העבריין,שלא להטות את הדין בתחכום אפילו לא יתגלה לעולם? כדי לומר לו לאדם שהפסוק "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם
וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת"(ויקרא כ"ו,י"ג) לא ישאיר מקום לספקות שאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם בחרתי להוליך אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת
כדי שלֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. הקוממיות היא שחרור האמת ממורא שופטים שוטרים, ממוראה של מלכות ארצית כופה ועונשת. הקוממיות היא המלכת האמת האוכפת עצמה מכוח חירותנו, מכוח אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, מכוח השכינה שהעלתה אותנו ממצרים ועלתה עימנו משם.
פגישה אינטימית עם מלכות הטקסט
חכמים כתבו את הטקסט של מחזה ההגדה והנציחו אותו במשנה. התיבות הן טקסט. הקערה היא טקסט. ארבע הכוסות הן טקסט. הטפת היין כשמונים עשר המכות היא טקסט. המנהגים שנתקדשו במסורות המגוונות של עדות ישראל, הן טקסט. היהדות בעיקרה היא טקסט. ספר תורה שפרחה ממנו אות אחת נפסל לקריאה כדי להדגיש מלכותו של הטקסט על כל אדם ואדם יהא באשר שם הוא נמצא, יחיה כאשר יחייהו האל. ההגדה הנקראת בעיר אחת נקראת בכל עיר ועיר.
הבמה האחת עליו היא עולה - זהה לכל במות ההגדה בעולם כולו. והילדים, הם נפגשים פגישה אינטימית לילה שלם עם מלכות הטקסט. הם הופכים לחלק ממנו. גם הם טקסט. הם יזכרו עצמם כפי שהיו טקסט בתוך הטקסט כאשר יבגרו, וכבני חורין ישאלו עצמם מעצמם, יציאת מצרים המופלאה הזאת ששיחקנו אותה בילדותנו, על שום מה ניתנה לנו, ואז, יגלו כי הם למדו באורח בלתי אמצעי את התכלית של יציאת מצרים, החירות, המשפט, הצדק, אהבת המולדת, מתוך חוויית המחזה בו העניקו להם את הזכות להיות כוכבים.
המטרה - לחיות את תכלית יציאת מצרים
כוחו של המחזה נובע מן העובדה כי הוא תיאטרון של יום אחד, חוויה מזככת חד פעמית בתוך שנה של ימים ארוכים בהם נלמדת תורת החיים בעמל, בחריש עמוק ומתיש. החוויה האחת המסעירה, והחריש היום יומי המייגע, חותרים לאותה מטרה -
לחיות את תכלית יציאת מצרים בדרכים שונות.
מן הפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" ( משלי כ"ב ו') פוסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ז, כי קטן שאיננו בר דעת עדיין ואיננו מבחין בין אסור למותר ועושה לתומו מעשה אסור, "מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ". לא על-פי דרכו של הילד היום. על-פי הדרך שהוא יהיה מצווה ללכת בה בבגרותו. האב האוהב אינו נבחן בסלחנותו אלא בגערתו, בחינת "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ ..." (משלי י"ג, כ"ד).
בספר "מנורת המאור" נותן רבי ישראל אלנקאוה ביטוי לעמדה אחרת על-פי פרשנות שונה. "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" משמעו הוי מחנך לנער כפי שהוא יכול לסבול כפי שנותיו", על-פי יכולת הבנתו היום, על-פי כישרונותיו ואישיותו. הרמב"ם ובעל "מנורת המאור" אינם חולקים על יעדי החינוך, הם חולקים על הדרך. זה ממליץ על השבט, על הטלת מרות, זה על קירוב הלב האישי. "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה". החובות של החכם והרשע והתם ושל זה שאיננו יודע זהות ומחכה לכולם מאחורי מפתן הילדות. זה יגיע על-פי דרכו בשיחת נועם. זה לא ישגיח על-פי אישיותו בנועם וצריך לגערה. זה אינו יכול בלי עידוד. הרביעי שאינו יודע לשאול 'לאן', לא יגיע לשום מקום אלא אם כן יוליכו אותו.
בין ובין כך ה'כוכב' במרכז המחזה והתלמיד הרתום בחריש, הוא אותו ילד עצמו שוב בדרך ליציאת מצרים.