פרי עץ הדת

קל לנו לראות את ההקבלה בין האדם לעץ. "כי האדם, עץ השדה, וכמו העץ, הוא צמא למים..." כך כתב נתן זך בשיר שהפך כמעט להמנון בטקסי ימי זיכרון. קל לנו לראות את ההקבלה בין האדם לבין העץ, ואנו עושים המון הקבלות כאלו בינינו. אנו עורכים "מסעות שורשים" בעקבות עברינו וההיסטוריה המשפחתית, אנו מדמים את האדם ל"גזע" כאשר הוא מהווה משענת כתמיכה לתא משפחתי, אנו רואים בבני הדור הצעיר "ענפים", ואפילו פירות ("פרי בטנך"). כל העוסקים ברוחניות ובתורות הנסתר מקבילים בין האדם ובין העץ, וכך הקבלה מסדרת את עשר הספירות על מבנה היררכי של עץ, וגם הבודהה מצא את ההארה תחת העץ, והעץ מהווה סמל בכל תרבות אנושית (למשל עץ הזית בתרבות הערבית, ואפילו עצי הבאובב בסיפור על "הנסיך הקטן").

קשה לנו לזכור את המגבלות שלנו כבני אדם ברי "דעת". עץ הדעת המקראי הוא שנתן לבני האדם את היכולת להבחין בין טוב לרע, ופריו הוא שהזין את הסיפור המקראי על אודות גירוש בני האדם מגן העדן. יש בסיפור הזה עוד כמה שחקנים בתפקידים ראשיים, וביניהם כמובן אלוהים, הנחש, אדם וחווה, ומלבד התפוח – גם העץ. בסיפור עצמו שתולים כמה מעיקרי ההוויה האנושית, נרטיבים המלווים אותנו מאז: האדמה (מעפר באת ואל עפר תשוב), לחם ועבודה (בזיעת אפיך תאכל לחם), סולם המדרג (הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב), ועוד המון סימבולים אשר היוו, על פני ההיסטוריה האנושית, נושאים לדיונים, ניתוחים ובעיקר - מלחמות. אך עץ הדעת לא נתן לאדם את היכולת להבחין בין טוב לרע (כפי שמלמדים בדרך-כלל את הפשט של הסיפור הזה), אלא פריו נטע באדם את היכולת לאבחן ולהבדיל בין טוב לרע, ואת הסיבה להמצאת המציאות האנושית שבה יש "טוב" המובדל מן ה- "רע". פרי עץ הדעת הוא שזרע את המחלוקת בין בני האדם, הוא שנטע בנו את ההיפרדות, ההיבדלות, ההתבדלות, ההסתגרות, ההתגוננות מפני "רע", והרצון "להנחיל טוב". עץ הדעת איפשר לאדם להפריד בין "טובים" ו- "רעים".

אנו לא מוכנים לראות את מגבלותינו כבני אדם ברי "דעת", במיוחד בהקשר של "עץ הדת". את עץ הדעת הכרנו דרך עץ הדת והסיפור המקראי. בני שלוש הדתות המונותאיסטיות מקבלות את סיפורי המקרא של היהדות כספרות כלל אנושית, חוצה דתות, שפות, תרבויות, לאומיות וגבולות מדיניים. עץ הדת הוא בדיוק מלא התגלמותו של עץ הדעת במובנו השלילי ביותר, כאשר כל דת רואה בעצמה את הדרך היחידה לקיום אנושי מאמין, וכל דת מסמנת את דרכה ככביש אגרה יחיד המוביל אל היעד. בסיפור של עץ הדת לוקחים חלק כל אותם השחקנים מסיפור עץ הדעת. אלוהים כמובן מככב בכל סיפורי הדת, ולא משנה באיזו מהן, אדם וחווה האוכלים ממנו למילוי תאוותם ועל-ידי האכילה הם הופכים למסוגלים להפריד בין "טוב" ל-"רע" (והרע הוא תמיד האדם האחר המאמין ב-"אלוהים אחר"), וכמובן גם הנחש המשכנע את בני האדם לאכול מפרי עץ הדת (מצא את המשכנע – מצאת את הנחש!).

רק מעטים זוכים להבין את הפרדס ולראותו מתוך חיי "דעת" ו- "דת". "אל גן העדן האבוד, אני חוזר", שר שלום חנוך. והוא חוזר אל גן-העדן "...דרך מרחבי הזמן... כמו עבר אשר עבר, ושוב הוא כאן, על-אף הזמן... כי מי ידע מה מציאות ומה חלום, ומה אמרנו שמחר ומה היום..." שלום קרא לשיר הזה דז'ה-וו (שמשמעו בצרפתית: "חזיון מוכר" או בתרגום מילולי: "כבר נראה"). גן-העדן נקרא בלעז "Paradise", והמילה העברית "פרדס" מקורה בשפה הפרסית ופירושה "גן עצים"). בתורת הסוד היהודית, המונח פרד"ס משמש להמחשת ארבעה רבדים של המציאות, ובהם "פשט", "רמז", "דרש" ו-"סוד". ארבעת הרבדים הם רמות תודעה שונות של המציאות, והם משמשים כסימני דרך על המסלול לחקר האמת.

וכך, למשל, סיפור כרם נבות היזרעאלי והמלך אחאב, החומד את שדהו של נבות, ומנסה לשכנעו בעורמה כי יוותר על הכרם לטובת המלך. כמו בכל אירוע, גם בסיפור הזה ישנן ארבע רמות תודעה של תפיסת המציאות. ברמה הראשונה ("פשט"), מדובר במלך, בכרם, בפשוט עם העובד את אדמתו ובמסחר לגיטימי. ברמה השניה ("רמז") נרמזים חמדנות וחומרנות, גזל ועורמה. וברמה הרביעית ("סוד") מתברר כי אין בסיפור הזה "טוב" ו- "רע", אלא חלק ממשחק החיים של בני אנוש. בסיפור נבות ואחאב יש כרם, אך נושא הסיפור יכול להיות גם מטע זיתים או חשבון בנק. אחאב יכול להיות המלך, או סתם טייקון. נבות יכול להיות חקלאי או חשמלאי, עברי או ערבי, ישראלי או פלשתיני. מוסר ההשכל של הסיפור ברובד ההכרה הרביעי יהיה תמיד אותו מוסר השכל. משום כך בדיוק מצא הילל הזקן את היכולת לגייר אדם ליהדות על-ידי משפט אחד: "את ששנוא עליך, אל תעשה לרעך".

גם מיגרון וגם יום האדמה ממחישים יותר מכל את משמעות פרי עץ הדעת דרך ההיבט של עץ הדת, ועוד יותר מכך את ארבע רמות ההכרה של המציאות. תושבי מיגרון ומפגיני יום האדמה חיים את הרמה התודעתית הראשונית, הבסיסית, ואת סיפור הפשט של גוזל ונגזל. אלה גם אלה מנציחים את מעגל הדמים והאיבה המתקיים ברמת התודעה הראשונה הזו. השער אל גן העדן אינו נמצא ברמה הראשונית של הפשט, אלא במעבר דרך ארבע הרמות של הפרדס, ודרך החזרה מעץ הדת, דרך עץ הדעת של "טוב" מול "רע", עד ההגעה אל היעד – המקום בו בני האדם שווים ונוהגים איש ברעהו כמצוות הילל הזקן: את ששנוא עליך, אל תעשה לרעך". חברה אנושית חפצת חיים זקוקה לנבות ולאחאב באותה המידה, לחקלאים ולחשמלאים, אך היא זקוקה יותר מכך לרמות תודעה גבוהות יותר, ולפחות מנהיגי "שמאי" בסגנון "מי ימלל גבורות ישראל", אלא ליותר מנהיגי "הילל". ואידך זיל גמור.