בעוד שהחדשות על מתקפת טרור נוספת מסעירות את העולם, התגובות במערב נעות מהפתעה לתסכול לאימה. ד"ר מיכאל וידלנסקי יודע הרבה מאוד על טרור, ואם ניתן לבטא במילה אחת את דעתו על אירועים מסוג זה - ועל מה שמאחוריהם - תהיה זו "זעם". את זה הוא מבהיר בספרו שזה עתה יצא לאור "הקרב על תודעתנו: אליטות המערב ואיום הטרור" (Battle for our Minds: Western Elites and the Terror Threat”) ("סיימון ושוסטר", 373 ע').
המחבר הוא מומחה ללוחמה בטרור, לשעבר כתב בניו-יורק טיימס, יועץ לשעבר למשרד לביטחון הפנים בארץ, ובמשך שני עשורים שימש מרצה למדיניות ותקשורת ערבית באוניברסיטה העברית. הוא מודאג ביותר מן ההשפעה השלילית של פרופסורים אנטי-מערביים המלמדים באוניברסיטאות במערב. אלה מעוותים, מסווים או בכלל מתעלמים מן העובדות ביחס לאיסלאם, לישראל ולטרור איסלאמיסטי. הוא מביא ראיות רבות לכך שגופי תקשורת מסרבים בעקשנות לקרוא לטרור הערבי-מוסלמי בשמו, ולעיתים אף מחפים על טרוריסטים ועל משטרים התומכים בהם. הוא מפרט את תסכולו מן הבורות, העיוורון המכוון והיהירות של סוכנויות הביון ושל העומדים בראשן.
כשמדובר בטרור, וידלנסקי אינו מודאג רק מן הנזק הגלוי לעין שגורמת מתקפת טרור כלשהי: מוות, הרס ופציעות ברוטליות. "ליבת הטרור היא בתודעה", הוא מסביר, "ההכרה שלנו נגד ההכרה שלהם...אליטות המערב מונעות את המלחמה בטרור. ה'טובים והחכמים' שלנו - עיתונאים, אנשי אקדמיה ועובדי ציבור - ממעיטים בערכו של האיום או אפילו מקלים ראש בתחושת הסכנה, במקום לטפל בסכנה עצמה".
אנשי ביון אמריקנים בורים ויהירים קובעים את המדיניות כלפי הטרור
וידלנסקי אינו חושש לציין שמות. הוא חושף את התבטאויותיהם הרדיקליות של אדוארד סעיד, ג'ון אספוזיטו, נועם חומסקי וערביסטים נוספים באקדמיה. הוא בוחן את הרקורד המדכא של עיתונאי התקשורת הכתובה, ובכללם תומס פרידמן, ג'ון קיפנר, ג'יימס בנט, רוברט פיסק, ובמיוחד את המורשת המפוקפקת של הניו-יורק טיימס. ואילו בתקשורת האלקטרונית מתעד וידלנסקי את דיווחיהם הפייסניים, המוטים, ולעיתים אף המושחתים, של פטר ארנט, כריסטיאן אמנפור ואיסן ג'ורדן ב-CNN.
המחבר גם מציין את הימנעותו של
ברק אובמה משימוש בשפה ברורה כשמדובר בטרור: "בהיזהרו שלא לנקוט 'תגובה מוגזמת' לאיום הטרור, הנשיא אובמה אינו מוכן או אינו מסוגל לבטא מונחים מסויימים כגון 'איסלאם רדיקלי', 'טרור איסלאמי', 'טרור ערבי' או 'קיצוניות איסלאמית'.
אובמה ויועציו נמנעים מלהתייחס לפעולות טרור ערבי-איסלאמי או ממעיטים בערכן, כאילו היו חלק מרומן פנטזיה של הארי פוטר, שבו כוח הרשע הוא 'זה שאין לנקוב בשמו'".
וידלנסקי מטיל בליסטראות כבדות במיוחד על קהיליית המודיעין, ובמיוחד על ה-סי.אַיי.אֵיי.. הוא מצביע על כך שאמריקה סומכת על "מומחים" שקודמו מטעמים פוליטיים לתפקידים בכירים מבלי שיהיה להם כל ניסיון של פעילות שטח, ללא ידע בערבית, פרסית או כל שפה רלוונטית אחרת, וללא רקע בהיסטוריה או בתרבות של המדינות המייצרות או מייצאות טרור. לא רק שמרגלים מקצועיים אלה גילו פייסנות ואפילו סלחנות כלפי טרוריסטים, אלא שהם אף טעו טעויות קטלניות ממש בתחזיותיהם ובהנחותיהם.
כך לדוגמה, הוא כותב על מייקל שויאר, ציידו של בן-לאדן מטעם הסי. איי. איי. כי "על פני מאות עמודים שכתב 'מומחה' זה, ללא שום ידע בערבית וללא שום ניסיון בשטח באיזורים דוברי ערבית במזרח התיכון, מאשים את כל קובעי המדיניות ב'בורות' וב'יהירות'. לאחר מכן טוען 'מומחה' זה כי ארה"ב טעתה בכך שפלשה לעירק, היות שזהו 'המקום הקדוש השני בחשיבותו לאיסלאם'. הדברים מצביעים על בורות עצומה...". וידלנבסקי מציין כי בעוד שייתכן כי אומנם היו נימוקים טובים לא לפלוש לעירק, זה בוודאי לא היה אחד מהם, והוא מבאר במדויק מדוע.
וידלנסקי גם מצטט את פול פילאר, אחד המחברים העיקריים של "הערכת המודיעין הלאומית" (NIE) לשנת 2007, שקבע כי אירן כבר אינה מייצרת נשק גרעיני. "תוך חודשים ספורים מכתיבת NIE 2007", כותב וידלנסקי, "ערערו את הדוח ראיות סותרות, והסי.איי.איי. נאלץ להסתייג מהערכתו של פילאר. אך עדיין הדוח מילא את יעדו הברור: הוא חסם כל ניסיון לקדם סנקציות חריפות יותר או להמריץ לפעולה צבאית נגד אירן".
פילאר, כמו שויאר וראש הסי.איי.איי., ג'ורג' בנט, מעולם לא היה סוכן בשטח, אך פעל ללא לאות לקדם את עבודתו, וגרוע מזה - במשך למעלה מעשור הפגין כישורי חיזוי עלובים. לפני ה-11 בספטמבר, טען פילאר כי ארה"ב אינה נמצאת תחת איום של טרור. אחר כך הוא הצהיר בביטחון כי אירן אינה שואפת להשיג נשק גרעיני. כמעט פרק שלם מקדיש וידלנסקי בספרו לניתוח הכרזותיו הבלתי מוצלחות של פילאר על הטרור ועל האיסלאם הרדיקלי.
לקראת סופו של הספר המציע "תרחישים ותגובות", מציין מיכאל וידלנסקי כי "כשהשמיים נפלו עלינו במלוא מובן המילה - בניו-יורק ובוושינגטון - כשרכבות, אוטובוסים או הים ירקו מוות - בלונדון, מדריד, מומבאי וירושלים - הסכנה הייתה ברורה ובולטת. למרות זאת האליטות שלנו לעיתים קרובות הטילו ספק בצדק המוסרי שבלחימה נחרצת נגד טרור. הם חינכו אותנו ואת הצעירים שלנו, כי לחימה היא חסרת תוחלת, היות שאין שום דרך שנוכל באמת לנצח, או כי מאמצינו הכבירים הם פסולים ממש כמו האמצעים שנוקטים הטרוריסטים עצמם".
בספרו הקריא והמתועד בהקפדה, מספק וידלנסקי לקוראיו - למומחים כמו לאנשים מן השורה - מידע חיוני, חומר למחשבה ותחמושת טקטית למלחמת הרעיונות שללא ספק תחריף, ככל שארה"ב מתקדמת לעבר הבחירות של 2012.
