להיות עם חופשי?
למרות שאנחנו מורגלים לחשוב על "רעב" בהקשר של אפריקה, גלי המהומות החברתיות בעולם מוכיחים לנו שרעב הוא מצב רגשי-נפשי ולא רק מצב פיזי תלוי גיאוגרפיה. משחקי הרעב של ישראל מכילים את רוב המרכיבים של "משחקי הרעב" של הסרט ההוליוודי.
משפט המפתח בסרט "משחקי הרעב", נאמר ברגע של אמת מקפיאה, ברגע שבו "הנשיא שו" (דונאלד סאת'רלנד) נועץ עיניים חדות כתער במנהל המשחק "סנקה קריין" (ווס בנטלי), ומבהיר לו את "האמת" שמאחורי "המציאות" (או להפך - את "המציאות" שמאחורי "האמת"), ואומר לו בערך כך:
"...אפשר לשלוט באנשים דרך פחד, אבל כדי לנטרל את האומץ מלגבור על הפחד, עדיף לשלוט בהם דרך תקווה... הבעיה עם תקווה היא שצריך 'למָנֵן' אותה, משום שבמינון שאינו נכון, התקווה מסוכנת למנגנון השליטה..." אפשר להתעכב על המשפט הזה שוב, הוא אולי המשפט החשוב ביותר שתשמעו בקרוב.
את המציאות של שלטון באמצעות פחד אנו מכירים היטב. גם מהתבוננות בשכנים שלנו מדרום, מצפון וממזרח, וגם מהתבוננות אצלנו, כאן בבית, למשל, דרך העולם התחתון, או דרך מערכות יחסים אלימות בתוך המשפחה וברחוב. אבל ישנם עוד סוגי פחד שדרכם ניתן לשלוט באנשים, והם פחות גלויים, אולי אפילו פחות אלימים, אך גם בהיותם סמויים הם עושים שימוש באלימות ובכוחניות.
כל עוד בלבב פנימה?
כאשר אדם קונה בית ולוקח הלוואה מגובה במשכנתה, הוא נמצא במסלול של תקווה (להיות בעל-בית), או במסלול של פחד (לא להיות דייר רחוב חסר קורת-גג)?
כאשר אדם מסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון, ומתגייס לשירות צבאי, הוא נמצא במסלול של תקווה ("לתרום" את חלקו במאמץ הקוממיות של המדינה), או שהוא נמצא במסלול של פחד (אם אף אחד לא "יתרום" את חלקו אז האויבים יאכלו אותנו חיים")?
ראייה מפוכחת של המציאות מלמדת אותנו שכל פעולה נעשית מתוך "תקווה", והתקווה נחוצה לנו בעיקר על-מנת להתמודד עם "פחד". התקווה היא לנצח את הפחד, זו תכליתה. הפרדוקס הוא שאת הפחד לא ניתן לנצח באמצעות בריחה ממנו, גם כאשר הבריחה היא לעבר "תקווה".
הפרדוקס הוא שאת הפחד ניתן לנצח רק באמצעות התמודדות (ואז יבוא פחד חדש תחתיו). הפחד תמיד נמצא שם, והוא ישלוט בחיי
האדם גם כאשר האדם משוכנע שהוא מונע מתוך תקווה. בחברה קפיטליסטית קוראים למנגנון המניע "פחד" בשם הקוד "הישגיות", והוא מסביר מדוע מי שתקוותו להשיג מיליון, ממשיך לרוץ עד יום מותו אחר המיליון הבא, והמיליונים הרבים הבאים אחריהם...
ולפיכך, "כל עוד בלבב" יש פחד (ותמיד יהיה פחד ממשהו), כי אז גם אלף תקוות לא יוציאו את האדם המפוחד מן הפחד.
"אל תפחד מהפחד!"
בסרט "משחקי הרעב", מתמודדים הקורבנות, שנבחרו באמצעות הגרלה אקראית, על הזכות להישאר בחיים כמנצח יחיד במשחק. זהו משחק ש"חובה" לשחק בו, משום שהוא נערך לזכר העצמאות המדינית של החברה המעוותת הזו. במשחק הזה, שבו המתמודדים רוצחים אחד את השני בקרב לחיים ולמוות, הדרך היחידה לחזור הביתה בחיים, כגיבור עטור תהילה, היא לשרוד את המשחק ולרצוח את המתמודדים האחרים (ילדים וילדות, נערים ונערות).
מי אמר ריאליטי? מי אמר מלחמות?
רק המתמודדת המשחקת את גיבורת התסריט מעזה לחשוב על שינוי כללי המשחק עד הסוף המר. היא מוכנה למות כדי לשנות את כללי המשחק, והיא חוזרת במעשיה על משפט שאומר גיבור אחר בסרט: "אם נגזר עלי למות בכל מקרה, אני רוצה לפחות למות כאשר אני עצמי ולא אדם שהונדס לרצוח".
המתמודדים לא מעלים על דעתם אפילו לסרב לשחק את המשחק בכלל, ולקרוא תיגר על עצם קיומו של המשחק הזה. שהרי אילו היו מסרבים לרצוח איש את רעהו, כל המשחק כולו היה מאבד את ערכו, וחדל מלהתקיים. הפחד מפני הפחד עצמו הוא שלוקח את חייהם, במו ידיהם, איש את אחיו.
והעיקר, לא לפחד כלל!
אבל המשחק הזה כבר מזמן אינו רק "משחק". יש בו יצרים, מחויבויות והישגיות, פחדים ותקוות, כבוד ויוקרה, יש בו מפרסמים, ותאגידים שמתפרנסים ממנו. המשחק הוא הפקה טלוויזיונית ענקית, עם "מסורת" ארוכת-שנים, ותעשיית הימורים נכבדה לצידו. יש בו את כל מה שיש במציאות המעוותת שלנו, בכל מלחמה שאנחנו נלחמים ובכל מאבק אנושי ובינאישי שאנחנו מכירים.
הקורבנות שאנחנו מקריבים על מזבח החיים, ילדים שמשחקים את תפקידם כ"חיילים", וילדים מנגד שמשחקים את תפקידם כ"טרוריסטים". האזרח שמשחק את תפקידו כמנכ"ל חברה, וממלא את כיסי בעלי המניות תוך שהוא רומס ברגל גסה את המרקם החברתי שבתוכו פועלת החברה שלו, הוא אותו אזרח הנשדד לאחר מכן על-ידי מי שלא נותר אוכל בפיו.
במסגרת חלוקת התפקידים במשחק החיים שלנו, לכולנו יש הסבר מעולה המסביר את מעשינו, אבל כל ההסברים כולם הם מעשיות. מעשיות שאנחנו מאמינים בהן על-מנת שנוכל לחיות את החיים שלנו בתוך ים האי-צדק הזה, שבו כל מה שאנו מנסים לעשות הוא "להגיע הביתה בשלום".
לא כולנו נולדנו עם אותו מערך הזדמנויות פרוש לפנינו על-מנת "לנצח" את משחק החיים ולמות לאחר שמיצינו את חיינו. חלקנו נולד עם כפית זהב בפה, וחלקנו בלי כפית בכלל. אבל כולנו נולדנו עם היכולת לעצור את המשחק. כל אחת ואחד מאיתנו יכול להחליט שאת המשחק הוא מסרב לשחק על-פי הכללים, ואכזריות, ביזה, שוד, רצח (ויתר מרעין בישין), אינם חלק ממערכת הביצועים שלו במשחק.
גשר צר מאוד
כל אחד יכול, ובעת קריאת שורות אלה חילחל בך המסר לגבי היכולת הטמונה בך. מכאן והלאה, הבחירה היא שלך. ניצחון הפחד שלך אינו עובר דרך הטמעת הפחד באחר, אלא דרך הכרת הפחד שלך והכרת הפחדים של מי שמולך. הפחד שלך הוא אותו הפחד של מי שמולך, וכאשר שניכם תכירו בו - הוא ייעלם. זהו סודו של הגשר הצר הזה, שיכול להיפתח ולאפשר לך לעבור לרמת תודעה חדשה, רק כאשר הזהות בים הפחדים שלך לפחדיו של מי שמולך, הובנה והובסה.
מכאן,
הבחירה היא שלך.