חג הפסח הוא גם חג החירות. היציאה מבית העבדים במצרים הייתה חירות פיסית אולם לא הייתה בהכרח חירות מחשבתית ורוחנית. במידה רבה המשיכו בני ישראל לאחר יציאתם ממצרים להיות משועבדים לעבדות ולא הצליחו להשתחרר ממנה במחשבה וברוח. תלונותיהם הבלתי פוסקות לאחר יציאתם ממצרים כנגד קשיי המדבר, געגועיהם לסיר הבשר במצרים ונכונותם לחזור למצרים בכל רגע משברי, הצביעו על כך כי הוצאת העבדות מהגוף לא הביאה בהכרח להוצאתה מהראש ומהרוח. המאבק הרצוף של משה בעבדות המחשבתית והרוחנית נכשל לחלוטין. היה אפוא צורך במותם של העבדים יוצאי מצרים במדבר ולשינוי דורי, כדי להשתחרר מהעבדות המחשבתית והרוחנית. לא ניתן היה להיכנס לארץ המובטחת עם דור העבדים. משה הבין זאת והשלים עם עובדה זו וגם נאלץ לשלם מחיר אישי יקר מאוד. הוא שילם את מחיר העבדות המחשבתית והרוחנית של עמו למרות שהוא מעולם לא חווה עבדות, כי אם יציאה ממנה. אולם כמנהיג נאלץ לשאת באחריות אישית. עוד לא יצאנו לחירות אמיתית - האומנם?! 64 שנים לאחר הקמת המדינה ועצמאותנו הפיסית, אנו עדיין משועבדים לעבדות מחשבתית ורוחנית ובדומה לדור המדבר, טרם הצלחנו להשתחרר מהפחד, מהחרדה, מאי-הביטחון התמידי, של "בכל דור ודור עומדים לכלותנו". מצד אחד, אנו המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון על-פי הערכות מנהיגינו, ומצד שני, אנו פוחדים מהצל של עצמנו ומצילם של אחרים. אנו חיים כל הזמן בעולם של פרדוקסים וסתירות פנימיות שאנו יצרנו במו ידינו ומתקשים מאוד להשתחרר מהם. אכן יש קבלות היסטוריות ועכשוויות לחרדותינו ואין חלילה למזער אותן. אולם דומה שהחרדות ההיסטוריות עדיין שולטות בנו, אף שרובנו כבר נולדנו כאן. אנו עדיין מתקשים מאוד בקבלת החלטות מהפכניות, ובנקיטה בשינויים דרמטיים הנדרשים בכל תחומי חיינו. אנו נוטים יותר להגיב מאשר ליזום. אנו מתקשים וחוששים להגדיר מחדש ערכים ואינטרסים בסיסיים. מה אנו באמת רוצים? איך אנו באמת רוצים להיות? מדוע אנו נמנעים מלקיים דיון אסטרטגי רב-תחומי? אם בשאלות של שלום ואם בשאלות של צדק חברתי? מדוע אנו מסרבים לקבל עלינו חוקה ומתלוננים על בית המשפט העליון כי "הכל בגיץ"? מדוע אנו מעדיפים כיבוי שריפות (ולא תמיד בהצלחה רבה) ואלתורים מאשר דיון מעמיק בהווייתנו ובעתידנו? האם משום שטרם יצאנו לחירות אמיתית? האם אנחנו עדיין עם ללא ארץ? האם אנחנו כאבותינו יוצאי מצרים משועבדים למוסכמות ישנות? לעולם של אתמול? האם טרם הבשלנו כעם וכמדינה? פסח בפתח ויום העצמאות קרוב מאוד. שני האירועים החשובים הללו סמוכים זה לזה באופן מקרי ויום השואה נקבע משום מה דווקא בין שניהם. במקרה או לא במקרה? האם לא הגיעה השעה לצאת משעבודנו המחשבתי לחירות אמיתית? מחאת הצדק החברתי בקיץ האחרון מבשרת טוב ומחייבת את הדור הצעיר ליטול את האחריות עליו (שכן דור אבותיהם כשל), לא רק בנושא הצדק החברתי, אלא גם בנושא השלום ובכל הסוגיות החשובות שאנו משתדלים להדחיק הצדה. הגיעה העת לחירות מחשבתית ורוחנית.