סערת 'בחדרי חרדים': כך עבדה השיטה

בעבר התבצרה החברה החרדית בקודים של שתיקה - את זה אסור לומר, על זה אסור לדבר וזה "פאסט נישט", כלומר לא מתאים. השיח הציבורי נע בין הוראות הרבנים ופסיקותיהם ליומונים החרדיים הרשמיים ולפשקווילים, ששימשו פתח מילוט משחרר מפני ההשתקה. אותו קוד לא כתוב ביקש לסייע בהתבדלות החברה החרדית ובשמירה על תומתה וטהרתה. אבל משהו באופי החרדי - אולי זו הלמדנות, הפלפול והערנות הטבועים בחברה הזו - ביקש תמיד לפרוץ כתנועה נגדית את חבלי השתיקה העבים. ואולי פה מבצבץ קצה החוט החושף את הפקעת כולה. יש לו לציבור החרדי – וכמובן הדברים נאמרים בהכללה - תאווה שכמעט אין לה גבול לאינפורמציה, לנייעס (חדשות ביידיש) מכל סוג שהם. רבים רוצים לדעת הכול, ומתעניינים כמעט בכל דבר - במה שקורה בחדרי הישיבות הסגורים של הפוליטיקה החרדית, במתרחש בתוככי חצרות הרבנים, במה שמסתובב ברחוב, בשערוריות מקומיות ואישיות ובשאר מגדים רכילותיים. הצד השני של המטבע הוא החשש שלאחת מפיסות המידע שמעניינות כל כך את כולם ישתרבב חלילה שמך הפרטי. הופעת האינטרנט, על שפע המידע המתפרסם דרכו, ערערה את יציבותה השמורה של החברה החרדית, ו'בחדרי חרדים' הפך לסמל המהפכה. תחילה מדובר היה בפורום בודד באתר הייד-פארק. לאחר זמן קצר המיזם גדל לממדים של אתר חדשות פעיל, בעל עשרות מדורים בנושאים שונים, ולצִדו מערכת ענפה של 291 פורומים פעילים. חלק מהפורומים פתוחים לקהל הרחב וחלקם סגורים. אותה מערכת פורומים הפכה את האתר במידה רבה למדורת השבט החרדית, למרות התנגדותם של רבנים בכירים. ההתנגדות הגיעה לשיאה בדצמבר 2009, אז הוטל חרם על אתרי האינטרנט החרדיים בחתימתם של כ-20 רבנים ואדמו"רים מובילים. שני העורכים-המייסדים של 'בחדרי חרדים', דוד רוטנברג (המוכר בכינוי 'דוד 10') ודב פוברסקי ('לונגען'), פרשו מהאתר ואחריהם גם אחרים. אבל 'בחדרי חרדים' המשיך לפעול, בין היתר בשל העובדה שמנכ"ל חברת גלובל נטוורקס שרכשה את האתר עוד לפני החרם, גיא כהן, הוא חילוני. בסביבות אוקטובר 2010 נתנו הרבנים הכשר בעל פה לאתרים החרדיים - הכשר שאפשר לסגת ממנו בכל רגע נתון. באופן אירוני, השמועות ברחוב החרדי טענו שכמה מאלו שהודיעו על פרישה, בפועל המשיכו להיות פעילים באתר.

כפי שעולה מטענות החוקרים, החשוד המרכזי בפרשה הוא בעל האתר, שלגביו נטען כי גילה את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בפחדם של החרדים מפני פרסום שלילי. בין הנחקרים בפרשה נקרא למסור עדות גם עורך החדשות הראשי באתר, אך זה שוחרר לביתו עוד באותו היום. בעדותו מסר עורך החדשות שמעולם לא ידע על האיומים המופנים כלפי אישים שונים. הוא הודה שקיבל מעת לעת הוראות מפורשות "להוריד כתבות", אך כאשר שאל למה תירצו זאת באוזניו בטענה של קשרים חברתיים. בבית המשפט השבוע טענו חוקרי המשטרה: "בעל האתר היה נפגש עם הקורבן ומסביר לו בדרך אסרטיבית מאוד שהאשכול (שרשור הודעות בפורום) לא יכול לרדת, אבל הוא רואה את הדברים בהסתכלות רחבה יותר ובפרספקטיבה פרסומית. מי שהיה בר-מזל הצליח להגיע למנהלי האתר ושילם רק כמה אלפי שקלים תמורת הורדת תכנים. מי שהיה חסר מזל קצת יותר, נדרש לשלם הרבה יותר. כהן הסווה את 'הפעילות העסקית' בייעוץ פרסומי לפרסום כתבות חיוביות, גם אם לאדם או לגוף מסוים לא היה צורך בפרסום. אמרו לו: 'אז תפרסם סופגניות', והוא נאלץ לפרסם באתר בסכומים אדירים. לאחד העדים, המנהל שני תלמודי תורה, אמרו: נפרסם לך את תלמודי התורה. הוא לא רצה לפרסם אבל הכריחו אותו לפרסם. מה זה, טיטולים? מצנחי רחיפה? למה תלמוד תורה צריך פרסום?" החקירה בעניין 'בחדרי חרדים' מתנהלת כבר כמה חודשים באופן סמוי. השבוע, לאחר המעצרים המתוקשרים, מיהרו במשטרה לזמן לחדרי החקירות שורה ארוכה של עדים ואלה סיפקו עדויות מצמררות. חוקר המשטרה סיפר לשופטת: "אחד העדים רעד, התחנן 'אל תגבו ממני עדות', הבנאדם (בעל האתר) יכול להרוג אותי. לא פיזית, אלא באתר. הם מפחדים ממנו. אותו עד מת מפחד. יש בידינו הודאות של קורבנות שהחיים שלהם השתבשו לחלוטין מרגע שהכתבות פורסמו". עד לאחרונה כוונת המשטרה הייתה להמתין לפני המעבר לחקירה גלויה, אלא שבחודש האחרון הגיעה אליהם עדות על ניסיון לסחיטה באיומים בזמן אמת. מדובר בעדותו של יענקי ברגר, עסקן חרדי שדיווח למשטרה שבתגובה לדרישתו להוריד כתבה לא מחמיאה על אודותיו מהאתר, התנו אישים באתר 'בחדרי חרדים' את הסרתה ברכישת פרסום בסכום כסף גדול. העדות הזו הכניסה את חוקרי המשטרה למהלך של פעילות מוגברת. ברגר זימן נציג של האתר לפגישה שתועדה באמצעות מצלמה נסתרת, שלטענת המשטרה מהווה הוכחה ניצחת לבית המשפט בשאלה "איך העסק עובד". בסרט, שעלה מאז כמעט בכל אתרי האינטרנט, אפשר לראות ולשמוע את איש האתר מספר לעסקן החרדי שהוא יכול להכניס אותו לרשימה סגורה של פוליטיקאים ואנשי עסקים, ושהוא עושה לו טובה שהוא נמצא ברף התחתון של הרשימה, אלו שמשלמים רק עשרת אלפים דולר בחודש במשך שנה, משום שהגדולים משלמים הרבה יותר.

בבית המשפט טען כל אחד מעורכי הדין של החשודים בתורו את טענותיו. עו"ד שרון קינן, בא-כוחו של בעל האתר, טען שמדובר בעניינים עסקיים ולא בסחיטה: "מדובר באדם שמעולם לא עבר באור אדום. יש לו אתר פרטי באינטרנט, אתר שנכנסים אליו 300–400 אלף איש, והוא מנהל אותו למטרות רווח. הוא יושב מול גופים שרוצים לפרסם באתר הקטן הזה, מנהל שיחות, נקרא לפגישות ומתווכח על סכומים. הוא לא מכחיש שדרש עשרת אלפים דולר. למשטרה זה נראה כמו סחיטה, אך לבעל האתר זה נראה עניין עסקי טהור". עו"ד יאיר גולן, בא-כוחו של חשוד נוסף, ניסה גם הוא להעלות לדיון שאלות על ההאשמה בסחיטה: "באתר מפורסמות כתבות שכתבו כתבים שעורכים תחקירים ומפרסמים כתבות שמעניינות אנשים. אני יוצא מתוך הנחה שחלק גדול מהכתבות הן אמיתיות. באמת לא נעים לרב מפורסם שמפרסמים עליו דברים שהם גובלים בשחיתות או כתבות אחרות מסוג דומה. אני גם מוכן להניח שהמשך התגובות והפרסומים הללו מזיקים לאותו אדם, בין אם הדברים אמת ובין אם הם מופרכים. נניח שזה המצב, ונניח שבא גורם תקשורתי ומציע לאדם שסובל מהפרסומים הצעה עסקית ואומר לו - נוריד את הכתבות ואת האשכולות, ואתה תפרסם אצלי באתר או תשלם לי. אם זה קרה, באמת אפשר לומר שזה לא יפה וזה לא אתי, אפשר להגיד שזה גבולי, אך השאלה ראויה והיא תתברר. "ברור שאם יש ראיות על אנשים מפוחדים שאיימו עליהם שאם לא ישלמו סכום כסף יוכפש שמם - יכול להיות שזה עונה לסעיף סחיטה באיומים. אך אם בא אדם ומבקש שיורידו את הכתבות משום שהן גורמות לו נזק גדול, ואומרים לו שייתן כמה אלפי שקלים ויורידו אותן, האם זו סחיטה?"