ועוד קצת על אמנות ושאלות הנצח שהיא מעלה. רשימתו של ג'ורדן סמיט ב-American Interest מוקדשת לאחת היצירות הקלאסיות שתורגמה כעת לאנגלית מחדש - "מותו של איוון איליץ'" מאת לב טולסטוי. סיפורה של יצירה זו מתחיל במשבר קשה שחווה טולסטוי לאחר שסיים לכתוב את "מלחמה ושלום". בעת שהותו בעיר ארזמס (250 מייל מזרחית למוסקבה) התעורר משנתו בתחושת בעתה נוראית שהתלוותה לה הידיעה שמותו קרוב. מכאן ואילך הרבה טולסטוי לעסוק במוות ביצירותיו, כשאחת הקלאסיות שבהן היא "מותו של איוון איליץ'" המתארת שופט רוסי בן 45 שתופס בהיותו על ערש דווי שהשחית את חייו בחיפוש אחר נוחות ומעמד חברתי. השופט מזהה את חוסר התכלית שבחיים הבורגניים התפלים שלו, אך מצליח לקראת הסוף להשלים עם גורלו ואפילו לחוות שלווה.
כשהספר התפרסם הוא זכה מיד למעמד של קלאסיקה. המלחין צ'ייקובסקי אמר כי הספר הוכיח כי טולסטוי הוא "אמן הכתיבה הגדול ביותר שחי אי פעם", וגם כיום, 125 שנה אחרי פרסומו, פסיכולוגים ורופאים פונים לספר כדי ללמוד ממנו על דרכי ההתמודדות עם הסופיות האנושית.
עם זאת, יש לדעת שלא כך היה בהתחלה. זמן רב פסיכולוגים לא התעניינו בכלל בחוויה של המוות, היות שלדעתו של פרויד פחד המוות לא מילא תפקיד משמעותי בחייו הרגשיים של האדם. בניגוד לילדות, איש לא עבר חוויה של מוות ולכן אין לאף אחד זיכרונות טראומתיים ממנה. רק בשנת 1973 פרסם האנתרופולוג ארנסט בקר את הספר "הכחשת המוות". בקר דיבר על חווית המוות כמוכחשת מהתודעה הציבורית בתרבות האמריקנית ועל ניסיונות להגשים כל מיני מטרות הרואיות כדרך להימלט מפניה. הספר זכה לפרס פוליצר ב-1974, אך נותר כנראה הספר הכי פחות נקרא בתולדות הפרס.
מודל ראוי
בקר אומנם איננו מזכיר את הספר "מותו של איוון איליץ'", אך הוא משלב בספרו תובנה הדומה מאוד לזו שמופיעה אצל טולסטוי - בן אדם משתדל לא לחשוב על המוות כמשהו שיכול לגעת בו אישית, אלא כעל משהו שקורה לאנשים אחרים. בהתבסס על עבודתו של בקר פיתחה קבוצת פסיכולוגים חברתיים בארה"ב בשנות השמונים את "תיאוריית ניהול האימה", והוכיחה בין היתר שאנשים נוטים להתנהג בצורה מתחשבת יותר כשהם חווים את המוות בצורה קרובה.
טולסטוי השפיע גם על תיאורטיקנית חשובה של שלבי ההתמודדות עם האבל, אליזבט קובלר-רוס, ועל הפסיכולוג הקיומי ארווין יאלום. בספריו מתייחס יאלום לדרך שבה יכול אדם להתמודד עם מותו הקרב ולהתמלא בשלווה על שחי חיים אותנטיים. אחד הניגודים הבולטים שאליו מתייחס יאלום הוא הניגוד בין הרופא המטפל באיוון איליץ' למשרת שלו. הרופא מגלה יחס מנוכר ובלתי אישי למטופל. הוא רואה מולו אוסף תסמינים ולא אדם חי. לעומת זאת, המשרת הפשוט גראסים עושה את אשר ביכולתו כדי להקל את מצוקת אדונו הסובל ברגעיו האחרונים והוא גם בעל גישה מפוכחת כלפי המוות.
כתבי עת רבים בתחום הרפואה ניתחו באריכות את סיפורו של טולסטוי כדי להתוות את המודל הראוי של היחס למטופל ואת האופן שבו ראוי להתמודד בזמן המפגש עם הסופיות האנושית האחרונה - מהלך קשה ביותר גם עבור הרופא. בכל מקרה, נראה שחווית האימה של טולסטוי בארזמס לא הייתה לשווא וששנים רבות לאחר מכן אנשים שואבים ממנה כוחות ונחמה להתמודדות בשעותיהם האחרונות.