שובר שוויון

החוק החדש מבקש לאשרר את סמכותו של בית המשפט העליון בביטול חוקי הכנסת, וקובע מנגד את סמכות 'ההתגברות' הנותנת לכנסת אפשרות לאשרר מחדש חוק שבוטל. פרופ' ברכיה ליפשיץ, לשעבר דקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וכיום חבר צוות החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית, מסביר שבפועל את הסמכות הזו ינצל רק צד אחד: "קבלתו של החוק תגביר משמעותית את המוטיבציה של בית המשפט לבטל חוקים של הכנסת, השופטים יגידו למדינה – לדעתנו החוק סותר את חוקי היסוד. אם אתם חושבים אחרת לכו לאשרר אותו מחדש. אך הכנסת מצדה תפחד לאשרר חוק שבית המשפט פסל".

מדוע?

"כי עצם הרעיון של חוק עוקף בג"ץ הוא רעיון מוזר. הכנסת תהסס מאוד מלחוקק אותו אפילו משיקולים תדמיתיים. הניסיון מורה שהכנסת לא עמדה בעבר על שלה גם כשבוטלו חוקים מנהליים שלא היו קשורים לזכויות אדם או לסוגיות עם מטען תקשורתי נפיץ. צריך גם לזכור שבג"ץ הוא יחידת קומנדו, גוף זריז מאוד, והכנסת לעומתו היא גוף מסורבל שהרבה מהליכי החקיקה שלו נתקעים בסבך הביורוקרטיה. הנוסח המוצע יעצים מאוד את כוחו של בית המשפט מול הכנסת. "אין היגיון גם בקביעה שאשרור של הכנסת לחוק שנפסל יהיה רק לחמש שנים. זה יוציא את כל העוקץ מהמהלך. צריך להגדיר שאשרור חוק בפרלמנט הוא אשרור קבוע". עדי ארבל, מרכז צוות החוקה במכון, טוען גם הוא שהחוק חייב להתבסס על סימטריה בין סמכויות הרשויות: "מדוע שבג"ץ יוכל לפסול חוק ברוב רגיל אך הכנסת תידרש לגייס רוב מיוחס של 65 ח"כים לאשרור חוזר שלו? משתמעת פה אמירה בעייתית שהקול של נבחר הציבור בכנסת חשוב פחות מהקול של השופט. המצב צריך להיות שוויוני – אם בג"ץ פוסל חוק ברוב רגיל אז גם לכנסת מותר לאשרר חוק ברוב רגיל, ולחלופין אם דורשים מהכנסת רוב מיוחס אז יש לדרוש אותו גם מבג"ץ. בנוסף, ההצעה קובעת שחוקי היסוד הישנים יקבלו מעמד-על, כאילו חוקקו ברוב של 65. הדבר כמובן לא סביר, ואם רוצים לעשות זאת צריך להביא אותם לאישור מחדש בכנסת".

ד"ר אביעד בקשי, חבר פורום קהלת למדיניות, טוען דווקא שהדיון סביב החוק הוא הזדמנות לשינוי המצב הקיים: "אני חושב שנאמן עשה עבודה טובה, אבל זו תהיה טעות לתת כוח וסמכויות לבית המשפט בלי לקבל תמורה. החוק הזה הוא למעשה הקלף האחרון שנשאר לציבור מול בית המשפט. אני תומך במשטר חוקתי, הכולל גם ביקורת חוקתית של השופטים, אבל רק במסגרת שלמה שמגדירה את כל כללי המשחק". "שני התיקונים המרכזיים הנדרשים", מסביר בקשי, "הם שינוי שיטת מינוי השופטים וביסוס חוקתי לזהות היהודית של מדינת ישראל. קח לדוגמה את סעיף 'שמירת הדינים' בהצעה. הוא קובע שאפשר לבטל חוקים רק אם הם סותרים חוקי יסוד ישנים שיש בהם 'פסקת הגבלה'. המשמעות המעשית היא שחוקי-העל שיהוו מכאן ואילך את האורים והתומים הם רק 'חוק יסוד חופש העיסוק', שהתקבל בהצבעת 24 ח"כים, ו'חוק יסוד כבוד האדם', שהתקבל בהצבעת 32 ח"כים, – אלו החוקים היחידים שמבטלים חוקים אחרים. זהו מתן עדיפות לחוקים המבוססים על ערכים ליברליים כלליים שקיבלו פרשנות פונדמנטליסטית בבית המשפט, תוך התעלמות בוטה מחוקי יסוד המבוססים על ערכים ציוניים כמו חוק יסוד ירושלים בירת ישראל. מה ההיגיון בקיבוע הטקסטים הללו כערכי-על?" מה שברור לדוברים הוא שהתשובה לשאלה אם החוק המוצע הוא טוב או רע נמצאת בפרטים הקטנים. ברעיון העומד בתשתיתו יש פוטנציאל לא מבוטל לתיקון היסטורי שמערכת השלטון בישראל משוועת לו. אבל אם חלוקת הסמכויות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת לא תהיה מאוזנת, ואם נבחרי הציבור לא ישיבו לעצמם את הריבונות והמשילות שנגזלו מהם, התוצאה תהיה שלילית - המשך האקטיביזם המשפטי ושלטון השבט הלבן ממגדל השן.