בשנים האחרונות המדינה יצאה בהכרזה על מה שהיא מכנה "החוק המשופר למקבלי קצבת נכות היוצאים לעבוד" (תיקון חוק לרון). בכל מקום אפשרי היא מלעיטה את הקוראים הנכים התמימים שאינם מתמצאים בחוקים הפתלתלים ובמשמעויות ובהשלכות שלהם, ומנסה להחדיר לתודעתם שהחוק משופר והוא לטובת הנכים. האומנם? ..
זוהי אחיזת עיניים.
גם בהנחה שזאת לא מדיניות מכוונת של הביטוח הלאומי, התוצאה היא שה"עידוד" נועד להוציא את מקבלי הקצבאות ממעגל התמיכה. נכון שבפועל המדינה ממשיכה לסייע בשאר הקצבאות שהנכה נזקק להן, כגון ניידות (ובתנאי שהנכה מרותק לכיסא גלגלים או בבעלותו רכב) ובסיוע סיעודי (אם הוא עומד בתנאים), אבל כל השאר נגרע ובהדרגה מהנכה. ברגע שהצליחו "לעודד" אותו להגביר את עבודתו, הן קצבת הנכות והן ההטבות האחרות התלויות בה נשחקות ונעלמות וכך יהיה ככל שהוא יראה יכולת עבודה מוגברת יותר.
הנכה מוצא ממעגל התמיכה
אם ממש יתאמץ ויחצה גבול השתכרות מגוחך של 3,877 ש"ח ברוטו (או במקרים מסוימים 5170 ש"ח) הוא יקבל במשך שלוש שנים מה שהביטוח הלאומי מכנה במכבסת מילים ""רשת ביטחון למשך שלוש שנים", שזוהי "קצבת עידוד" (כך הביטוח הלאומי עצמו מכנה זאת), זו שמחליפה את קצבת הנכות ובאותו הסכום. הנכה יוטעה וימשיך לסבור שהמדינה ממשיכה לשלם לו קצבת נכות - רק בשם אחר, בפועל, כעבור שלוש שנים לאחר שהנכה מקבל קצבת "עידוד" הוא מוצא ממעגל התמיכה.
רשת הביטחון האמיתית שהתקיימה בעבר ובכל תנאי כבר אינה קיימת עם צאת הנכה לעבודה תוך "עידוד" המדינה, המדינה תתנער ממנו אם יכולתו לעבוד תרד והוא כבר לא יוכל לחזור למעגל מקבלי הקצבה לאחר שלוש שנים, בבחינת One-way ticket - כרטיס לכיוון אחד. מי שיוצא - לא חוזר. כך מעודדים נכים לצאת לעבודה. הם מקבלים פרס עם צאתם לעבודה, שמתבטא בין היתר בכך שלא יוכלו לחזור לאחור אם יפוטרו ממקום העבודה ולא יצליחו להשתלב חזרה. הנכה שרצה כל כך לסייע למדינה להקטין את התלות שלו בה, עכשיו המדינה תגרום לו להצטער על כך כל חייו.
עיקר העידוד הוא למעסיקים
המדינה אינה מעוניינת לשמור על הזכויות של הנכים ולאפשר להם העסקה מכובדת. למעשה עיקר העידוד הוא למעסיקים, העידוד הוא כלפיהם שיקלטו נכים לעבודה. המדינה תומכת ומציעה את הנכים במכרזים בזויים ובמחיר מוזל, רוצה שמעסיקים יקלטו נכים לעבודה, אבל אינה בוחלת בהתרת זכויותיהם ומאפשרת העסקתם גם בתנאי שכר מחפירים תוך גריעת זכויות וניצול. בהברקה המתוחכמת "שכר מינימום מתואם לנכים" שהופעלה בשנים האחרונות מאפשרת קליטת נכים על-ידי מעסיקים ואלו ישלמו שכר נמוך משכר המינימום עד כדי 20% ממנו.
ואם לא די בכך המדינה צמצמה את מסגרות השיקום התעסוקתי, במטרה להקטין את השתתפותה הכלכלית בעלויות ולצמצם עד כמה שניתן את תקופת השיקום התעסוקתי ואיכותו. הביטוח הלאומי שאמון על המלאכה הפריט את השיקום למרכזים שכל יעדם להוציא נכים באופן מידי לשוק העבודה ולשלבם בתנאי השכר המחפירים.
לא עוד מכבסת מילים
אנחנו בעד יציאה לעבודה ולמי שמסוגל ויכול. אבל אם המשמעות היא שהמדינה תתנער מאחריותה לחלוטין, אנחנו מתנגדים לכך. על המדינה לתת תנאי קיום ומחייה הוגנים וראויים למי שאינו מסוגל לכך, ולסייע באופן ראוי והוגן לנכים בעלי לקות, כי הלקות לא נעלמת וגם עם היציאה לעבודה.
הגיע הזמן שנפסיק להשלות את עצמנו. אם המדינה רוצה לשקם נכים, וזוהי מטרה ראויה, זה לא צריך לבוא על גבם של הנכים ועל חשבון הביטחון הכלכלי שלהם. צריך לזכור: נכים לא יוכלו לשקם את עצמם אם תיגזל מהם קצבת הנכות והזכויות הנלוות לה, הם לא יוכלו לעולם להגיע לאותה עמדת זינוק שיש לאנשים לא נכים, ויימצאו תמיד בפער שישאיר אותם באותו מקום - נחותים כלכלית. אפליה מתקנת משמעותה: לתת לאנשים שנמצאים בנקודת מוצא נמוכה יתרון שייתן להם עמדת זינוק שווה מול אנשים שנמצאים בנקודת מוצא גבוהה יותר. זה שיקום אמיתי, זהו עידוד אמיתי לצאת לעבודה, ולא מכבסת מילים שמשמעותה היא התנערות של המדינה מאחריותה כלפי נכים.
