אחריותם של אלה שחזרו

ביום הזיכרון אני שמח שאני חי. המוות, אקראי שכמותו, היה יכול לבוא אליי, ולא ליהודה, ששכב מיטה לידי בכל שבוע הטרום-טירונות בקציעות ונהרג באירועי מנהרת הכותל. במקום לבוא לכל צוות עורב נח"ל מחזור אוגוסט 5, הצוות המקביל שלנו, הוא היה יכול לבוא אל הצוות שלי, עורב גבעתי מחזור אוגוסט 5, ולהפיל את המסוק שלנו, במקום את המסוק שלהם. הטיל שפגע בחדר שישבתי בו עשר דקות קודם במלחמת לבנון השנייה, היה יכול להקדים ולמחוק צוות שלם, כמו שקרה בגזרה המקבילה. אני שמח שאני חי, ואני בוכה על כל אלה שהלכו. אף אחד מהם לא היה חבר קרוב שלי, או בן משפחה. אבל כל אחד מהם יכול היה להיות אני. פסענו באותם המסלולים. כבשנו ברגלינו את אותם המקומות. ישבנו על אותם ספסלי לימודים של מערכת חינוך שכנראה הייתה ואיננה עוד. אני שמח שאני חי, ואני מרגיש שהעובדה שהפור לא נפל עליי, אלא עליהם, מטילה עליי אחריות. אחריות לדאוג לכך שקורבנם לא היה לשווא. אני שמח שאני חי, ואני נחרד מההידרדרות במצבה של המדינה. יכולים להגיד לי עד מחר שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר, אבל תלמידים שמתפרעים בהצגה על השואה, שחקני כדורגל שדורכים אחד לשני על הראש במגרשים, סמח"ט שנותן מכה בקת נשקו למפגין לא חמוש שלא סיכן את חייו, חברות שמתאכזרות לעובדיהן ועושקות אותם, ומצד שני ועדים חזקים מדי שעושקים את הציבור, שחיתות, בהמיות, אלימות, שטחיות, קומבינות, גזענות ופחד שניבטים אלינו לא מעל דפי העיתון, אלא מבעד לכל חלון בכל בית, אומרים לי את ההפך. וזה עוד לפני שדיברתי על מערכת פוליטית שסוחרת בדם וזיעת הציבור הציוני, המשרת, התורם והמשלם, ומפקירה אותו פעם אחר פעם לשאת לבדו בנטל הביטחוני והכלכלי במדינה. עוד לפני שדיברנו על כך שרק 48.5% מתלמידי כיתות א' לומדים במערכת חינוך ממלכתית או ממלכתית דתית, ולעולם לא ילמדו ציונות, דמוקרטיה, אזרחות או כישורים בסיסיים לקיום חיים מודרניים. חסל הפקרת ניהול המדינה כשכל אחד יזכור את הנופלים שלו, אני אזכור ואזכיר שהמאבק על המדינה ועל דמותה לא תם. עלינו, אלה שחזרו משדות הקרב האמיתיים, לצאת ולהיאבק בשדה הקרב הציבורי, הפוליטי, המחאתי. אני מכיר עשרות אנשים טובים, ערכיים, ישרים, שמוכנים ללכת לסכן את חייהם בארצות אויב, להרוג ולהיהרג למען המדינה ולמען משפחתם, להתלכלך בדם ובבוץ אמיתי, אבל לא מוכנים לשמוע על להכניס את הידיים לבוץ הפוליטי. המאבק על דמותה של המדינה קורה שם: במסדרונות הכנסת; בשולחן הממשלה; בסניפי המפלגות; בשלטון המקומי. חובה עלינו להיכנס לשם כמו שיוצאים למבצע: נחושים, מגובשים, רציניים כמו המוות, אחרי שאספנו מודיעין, סימנו מטרות וחילקנו משימות. החובה הראשונה, של כל אדם ששייך למגזר הציוני המשרת, התורם והמשלם, להתפקד למפלגה ולהפסיק להפקיר את ניהול המדינה ומוסדותיה בידי אנשים שאינם ראויים לכך. המחיר ששילמנו, כולנו, עד כה, היה כבד מדי.