אדם עומד תמיד בצומת, תוהה לאן יילך. שלטי נחייה הרבה, לכולם תבנית חץ, מוצבים בפתחם של השבילים והרחובות והכבישים היוצאים מן הכיכר ומורים איזו היא הדרך הישרה אשר יילך בה האדם. כל השלטים מבטיחים דבר והיפוכו של דבר. פיתויי יעדים שלהם סותרים זה את זה. אי-אפשר שיצדקו כולם ואין לדעת כמה מהמורות וכמה מוקשים וכמה גשרים נחוצים יש לאורכם, אבל, אין מנוס, צריך לבחור. לא באקראי. על-פי מחוז החפץ הנבחר קודם שיוצאים לדרך. טוב להיות מצוידים במצפן כשעומדים בצומת, בל יקבע רק הפיתוי המצודד היכן מסתתר הצפון הנכסף.
על אחד השלטים אין מחוז חפץ. כתוב בו פסוק, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" [ויקרא י"ט, ב']. הניסוח מצפני, אבל הרה-חידות. מה זה
קָדוֹשׁ? ואם נדע, איזה משקל סגולי משכנע יש לטיעון כי עליכם להיות קדושים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי? החץ רומז על דרך דו-סטרית. חפשו את השמיים, כי אני, ה', מחפש את
הארץ, אתם את האלוהים, אני את האדם, משהו מעין שירו של רבי יהודה הלוי
"יה אנא אמצאך ואנא לא אמצאך", בו אומר אחד מבתיו האחרונים: "דרשתי קרבתך/ בכל לבי קראתיך/ ובצאתי לקראתך/ לקראתי מצאתיך". אך האם דו-הסטריות הרמוזה אפשרית בכלל? האם נשכחו דברי הנביא, "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" [ישעיהו נ', ח'-ט'], דברי משורר התהלים "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" [תהלים קט"ו, ט"ז]?
האם הפילוסופיה המתמצתת עצמה במשפט
"תנו לקיסר אשר לקיסר ולאלוהים אשר לאלוהים" והממליצה להפריד בין המעשה הארצי לבין האמונה, בין המדינה לבין הדת, בין החול לבין הקודש, אינה מצפנית גם היא, אבל מבוססת, תועלתית, יותר מן המיסטיפיקאציה של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי"?
קדוש, קדוש, קדוש
הלשון המשמשת בפינו, מתחרה לא אחת עם משמעותה, ועיתים קרובות, שימושה קובע את פירושה, גם היום, גם מתמול, גם משלשום. 'קדוש' נוטה לומר, אלוהי כביכול, מורם בערכו מכל הארצי. יש לכך על מה לסמוך מן המקורות. המדרש על מזמור תהלים י"ח אומר: "...כך היה ר' אבא מברך על הגשמים, יתברך
ויתקדש שמיה
דקודשא בריך הוא, שהן אלפי אלפים וריבי רבבות של טיפין, ואין טיפה נוגעת בחברתה כמלא נימה". דומה כי שמו של שוכן המרומים הוא
"הקדוש ברוך הוא", וכך גם שיגרת הלשון, אבל לאמת אין זה אלא תוארו הניתן לו מפני ששמו שמור מן השימוש-יתר ואין הוגים אותו מלכתחילה (על-פי חולין דף צ"א, ב'), לא ישראל ולא המלאכים, לא ישראל האומרים שתי תיבות, "שְׁמַע (1) יִשְׂרָאֵל (2)" בטרם יעזו לומר "
ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד" [דברים ו', ד'], ולא המלאכים האומרים שלוש תיבות, "קָדוֹשׁ (1), קָדוֹשׁ (2), קָדוֹשׁ (3)" לפני שהם מעלים על דל שפתותיהם את "...
ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" [ישעיהו ו', ג'].
הוראתו של התואר משורש ק.ד.ש ידועה כהוראת טהור, זך, נקי, ממורק, מוקצה לדבר גבוה. אבל פרשני המקרא, ולא רק הם, רואים אחרת. "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה", אומר רש"י. הקדושה אינה מואצלת. אדם מקדש עצמו מפני
שהוא גודר גדרים, מפני
שדרך ארץ שלו היא פרישה מן העבירה, מן האסור.
הרמב"ן סובר גם הוא כי משמע ק.ד.ש הוא פרישה, אך עם זאת חולק על השאלה פרישה ממה. במסכת יבמות דף כ' עמוד ב', מובאת מחלוקת בין אביי לבין רבא. "אמר אביי:
כל המקיים דברי חכמים
נקרא קדוש". קיום המצוות והגזירות המפורשות, ההיבדלות מן האסור הם הקדושה. רבא חולק. "קדש עצמך
במותר לך", הוא פוסק. והרמב"ן, בעקבותיו, אומר: "הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, ציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". מותר לאכול. אסור לזלול. מותר לשתות יין. אסורה השוכרה. מותר להינשא ולהקים משפחה. הזימה אסורה. ההפקרות היא בתחום שעיקרו מותר. "ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה,
והנה יהיה נבל ברשות התורה".
אז מהי קדושה?
קדושה אינה פרישה מן החיים, מן היצירה, מן המענג. היא פרישות מן המותרות, מחיים משולחי רסן. מיצוי טעמו של המותר נגמר במקום בו חוסר האיפוק חותר לטעום טעמו של המופקר.
השומר כל האיסורים ואינו משגיח בעובדה כי האלוהים אסר אותם מפני שהוא מזוהה עם תכליתם - הוא נבל, ברשות התורה כביכול, אך בניגוד לרוחה בוודאי. הוא הופך את הכתוב לעיקר, ואת דעת מי שחרת הכתוב על הלוחות, לטפל. זאת נבלה. "עיקר הכתוב יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. וזה דרך התורה לפרוט ולכלול. אחרי אזהרת פרטי הדינים בכל משא-ומתן שבין בני אדם, 'לא תגנוב' ו'לא תגזול' ו'לא תונו' ושאר האזהרות, אמר בכלל 'ועשית הישר והטוב' [דברים ו', י"ח], שיכניס בעשה
היושר וכל
לפנים משורת הדין לרצון חבריו".
רבי אברהם אבן עזרא, מאיר פן נוסף של הקדושה כזהירות בקיום הישר והטוב. "טעם להזכיר זאת הפרשה אחרי העריות, שלא יחשבו, כי בעבור שמירת העריות לבדם יעמדו בארץ... שגם יש מצות אחרות, אם לא תשמרום, תגורשו מן הארץ", כגון 'כיבוד אב ואם', 'לא תונו את הגר', 'לא תעשו עוול במשפט', 'והדרת פני זקן', 'איסור סגידה למולך', "והם עשרת הדברים הנזכרים כבר במתן תורה... ואמר
כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, הוא כנגד הדבור הראשון
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
אמרו כי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. חתימתו, גם על עשרת הדברים גם על פרשת קדושים, היא
"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ קָדוֹשׁ אֲנִי".