האם הלבוש שאנו בוחרים ללבוש מלמד על זהותנו, יעדינו המקודשים, פחדינו, שנאותינו, אהבותינו? כפרטים? כחברה? וכיצד קובעת מדינה בשעות מצוקה ומשבר את את "התלבושת האחידה" של אזרחיה? ומה חלקם שלהם בקביעה זו? בספרה החדש עונה ד"ר ענת הלמן על השאלות הללו, ומאירה מזווית חדשה את השנים הקובעות והגורליות של הקמת המדינה, משנות הארבעים רוויות הסבל והקורבנות אל שנות החמישים, רבות התמורה והמעש במדינת ישראל שזה עתה נולדה.
כמו בספרה הקודם "אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה בשנת 2007, גם בספרה זה הלמן מגישה לקוראים, מחקר אינטרדיציפלינרי, שבו נעשה שימוש בשלל תחומים: היסטוריה של התרבות החומרית במאה ה-20, הממוקדת במלבושים, סוציולוגיה, כלכלה, ותולדות היישוב היהודי במאה הזו, במיוחד בעשורים הקובעים: שנות הארבעים ושנות החמישים, שבהן הוקמה המדינה ועוצבו צורות הממשל וההדברות של עם מגזרים שונים בחברה הישראלית. המגזרים העיקריים שהלמן מונה: ותיקים ועולים חדשים, עירוניים וקיבוצניקים, עשירים ועניים, אנשי הצאוורון הלבן ופועלי בניין.
מלבושיהם של כל אלה, מקורותיהם והקשרם התרבותי, מתוארים בפרוטרוט על-ידי הלמן במחקרה שמאזכר מחקרים עדכניים נוספים בסביבת נושא המחקר. מסקנתה היא שאופי המלבושים בכלל החברה הישראלית בעשור הראשון לקיומה הוא "גרעין מאחד ומעגלים מפוצלים" (עמ' 310). ישנה הוויה חיים ותרבות הגמונית ומקובלת באוכלוסיית היהודית (רוב הספר נסב עליה) של המדינה הצעירה, ועם זאת נכללו בה מספר תתי-תרבויות, כגון הצבא, החרדים, הקיבוץ, "החברה הגבוהה" התל אביבית ומגזרים אחרים.
הדגמים הבולטים - "הבורגני" ו"הפועל"
בתרבות ההגמונית והמקובלת שלטו שני סגנונות אב, שראשיתם למעשה בעשורים הראשונים של המאה ה-20: במילותיה של הלמן: "בתודעה ובזיכרון הקולקטיביים נטבעה דמותו של הישראלי הצבר, על בגדיו המרושלים, המייצג את תקופת ראשית המדינה.
אולם התבוננות בתצלומים וביומני קולנוע מגלה שברחוב הישראלי בלטו למעשה שני דגמים שונים" - "הבורגני" ו"הפועל" (עמ' 23). הדגם "הפשוט" של החלוץ, הפועל ואיש העבודה, שהתאפיין בחן משלו, ולמולו הדגם "המהוגן" שהוא המלבוש המועדף ב"בורגנות", גם בעיר וגם במושבה; ובהכללה גסה, ניתן לומר שהיה אהוד אצל כל אלו שלא השתייכו לתנועת העבודה. אולם בשנות החמישים "המהוגן" התקבל בהדרגה גם בחלק האדום של החברה הישראלית, וחדר אפילו אל ארונותיהם של חברי התנועה הקיבוצית, שחרטה על דגלה את הפשטות לשמה.
החצנה של פאר והדר בלבוש התקבלה ברגשות מעורבים
הלמן מתארת את המאבק בין שני הדגמים, בשתי תנועות בו-זמניות, מחד-גיסא, "הדגם הפשוט התפשט ובשנים הנדונות הקיף אוכלוסיה רחבה יותר מכפי שהקיף הדגם החלוצי בתקופת היישוב בייחוד בקרב הגברים. ... אבל גם בתוך שכבת הוותיקים הדומיננטית נאלץ הדגם הפשוט להתחרות בחלופה שהציע הדגם המהוגן ובהשפעות של האופנה שהגיעה מפריז, ניו-יורק והוליווד" (עמ' 305).
מאבק זה התנהל על-רקע תוכניות הצנע במלבושים של המדינה שהתקבלו בהתחלה באהדה ובמשך השנים עוררו סלידה עזה. כדוגמה בולטת לזירת מאבק זו, מביאה הלמן את הבגדים שיוצרו בתוכנית ההלבשה הממשלתית "לכל" שהצטיינו במראה מיושן ובלתי אופנתי; "לכל" הייתה מעין מהדורה מעודכנת של תוכניות דומות אשר הונהגו בבריטניה בשנות המצוקה של מלחמת העולם השנייה, והציעה תחילה "בגדי גברים מצמר סרוק" ואחר כך "הלבשה תחתונה, גרבי ניילון, פיג'מות, חלוקים וממחטות", כלומר שלל מלבושים נצרכים לכל נפש.
מחיריהם היו נמוכים בכ-30% ממחירם של מוצרים מקבילים בשוק החופשי. ועל כן, היא הועילה לתכנון החיים הכלכליים של משפחות ויחידים. אבל תועלת זו לא מנעה את אי האהדה שהתפתחה כלפיהם. גם ההחצנה של פאר והדר בלבוש התקבלה ברגשות מעורבים בחברה הישראלית; בשל הערכים ההגמוניים של חלוציות, הגשמה ואף סוציאליזם וסולידריות "נלוותה נימה אפולוגטית" אל תצוגות אופנה, ומאידך-גיסא, תחרויות היופי נחשבו למפעל בעל חשיבות לאומית, אולי בהיותן ממשיכות את המסורת של הבחירה במלכת אסתר ביישוב.
תמונת דברים מורכבת, ויסודית ומפורטת מאוד במחקרה של הלמן, פותחת צוהר מועיל מאוד להבנת הכוחות השונים ששיחקו בתודעה ובחיים של החברה הישראלית בעשורים הראשונים להווצרה, ופותחת נתיבים חדשים למחקרי יסוד שיטתיים נוספים בתולדות היישוב והמדינה.
