בחילות 2012

אם יש דבר שאיפיין את בית"ר (לא זו של החוליגנים בכדורגל, אלא זו של התנועה הרוויזיוניסטית), זהו ההדר הבית"רי. גאוות מייסדי התנועה הרוויזיוניסטית, מייסדי תנועת החירות שלימים התאחדה עם "הליברלים" והקימה את גח"ל, יסודותיה של תנועת הליכוד. ההדר הבית"רי. הרבה לפני מרכז הליכוד וההופעות של גסטון מלכה, והרבה לפני וועידת הליכוד והפייגליניזם. ההדר הודר מוועידת הליכוד. את מקומו של ההדר מילאו אמש המראות שהכרנו בימי מרכז הליכוד של ימי הגסטון מלכאים. המון מול הבמה, המון צובא על הדלתות בחוץ, אחד נתניהו על הבמה, אחד אלוהינו, מריונטה בתיאטרון הפייגליניזם. מרוב מתנחלים אי-אפשר היה לראות אנשי ליכוד. תנועת הליכוד הפכה אתמול למפלגת עוגבי הגבעות. חתן השמחה היה, כתמיד, כה מרוכז בעצמו עד שלא שם לב לחתן הראשי שהפך את הליכוד לשבוי של יו"ש.

נתניהו פתח את הוועידה עם מחמאות לעצמו כמובן. הוא הודה להמוני בית ישראל שניחמו אותו ואת משפחתו בשבוע האחרון, ומיד קטף את דמי האבל הפרטי, תוך שהוא גורף אל כיסו הדמיוני את משקלו האלקטורלי של האבל. משם המשיך הביבי-מריונט למניין הצלחותיו בקדנציה הנוכחית, כמי שמקריא לעצמו את רשימת המחמאות הפרטית שאסף לעצמו, תוך התעלמות מופגנת מדעת הקהל הציבורית. הצלחות היו שם למכביר. החל מביטחון וכלכלה, וכלה בחינוך והשכלה. דן כנר לא היה שם, אבל נתניהו מילא את מקומו עם הרבה פחות דיקציה, אבל עם הרבה יותר פיקציה.

מאות אלפים צעדו בקיץ שעבר ברחובות הערים והביעו מחאה על מדיניותה הכלכלית של ממשלת נתניהו. המחאה החברתית כללה את מחירי המזון, הדיור, החינוך, הבריאות, והיו אפילו ניצוצות של מחאה בנוגע לעלויות הביטחון. הרמזים הקלים הללו, שפזלו לעבר הפרה הקדושה ביותר של הציבוריות הישראלית (עלות הנטל הביטחוני ומשמעותו המשתמעת לגבי הפרת האיזון של "חיים בביטחון" לעומת "ביטחון בחיים"). הרמזים הללו הספיקו כדי שאוכלוסיית המתנחלים תדיר עצמה מרצון מאירועי המחאה. אל הרמזים הללו התלוו כמובן תנאי מחיה טובים יותר במגזר שבמקום לרכוש קרקע לדיור – פשוט לוקח אותה.

בתחום המדיני הצליחה ממשלת נתניהו לבלום את ההתקפה המרושעת של הערבים, זו המנסה בכל כוחה לדחוף את ישראל לקרן זווית שבה ישרה שלום בין ישראל ושכנותיה. ממשלת נתניהו שלחה את אבו-מאזן לזרועות החמאס העזתי, תוך שהיא חונקת את הרשות הפלשתינית בשטחי יו"ש, ומערערת את יכולת האחיזה של הרשות הפלשתינית בתוך יו"ש ובמסדרונות הדיפלומטיים ברחבי העולם. השימוש הכוללני במינוח "הם", הושרש בתקופת ממשלת נתניהו, והחזיר את הישראלים לעידן הגלותי של הפראנויה מפני השמדה ושואה, תוך הצבעה לכיוון מזרח באופן שכורך יחדיו את האירנים עם הפלשתינים. "הם", אומר נתניהו בכל הזדמנות, ומטשטש את זהותם. "הם". ואם "הם" עובד כלפי חוץ, אז למה לא לשכפל אותו גם בבית?

"הם" של הבית זה "השמאלנים", וגם "הערבים", וגם "החרדים", וגם "התקשורת", וגם "הטייקונים", וגם "החברתיים", וגם "השופטים ובתי המשפט", וגם, וגם... בתחום הזה השיגה ממשלת נתניהו הצלחה משמעותית ביותר, ומעולם לא הייתה ממשלה שפלגנות הייתה חלק כה מהותי ממדיניותה הרשמית.

"הם", עבד עבור הממשלה הזו גם בנושא מדיניות החוץ. זו הממשלה הישראלית הראשונה, מאז ומעולם, שהצליחה להכניס את יחסי ישראל ארה"ב למבוך של יחסים אישיים מורכבים עד כדי מצב שבו נשיא ארה"ב ונשיא צרפת חולקים ביניהם חוויות משותפות מיחסיהם עם "השקרן". זו גם הממשלה הישראלית הראשונה, מאז ומעולם, שחצתה את גבולות הדיפלומטיה והפכה את "הנושא הישראלי" לכלי משחק במערכת הבחירות האמריקנית, וזו הממשלה הישראלית הראשונה שעשתה צעדים מוחשיים שנועדו לסייע למועמדים לנשיאות להחליף נשיא מכהן. "הם", בתחום המדיני, כלל גם את האירופאים, וגם את הקוורטט, וגם את האו"ם, וגם את כל מי שהעז להאיר את מדיניותה הדורסנית של הממשלה הזו באור של חוסר נוחות דיפלומטי.

ומלבד מדינות ידידות שהרחקנו מעלינו, היו גם מדינות שעשינו מאמצים להתקרב אליהן, כמו רוסיה של פוטין (שמשקיפים מטעם ליברמן יצאו להגנתו בבחירות לנשיאות וקוממו על ישראל את העם הרוסי), וגם הצלחות במזרח הרחוק עם סין האנטי-דמוקרטית המשגשגת באופן סימולטני גם בדיכוי זכויות אדם וגם בתמיכה הגרעין האירני. אה, וכמובן, הידידות החדשות בהרי האטלס, ושר החוץ הישראלי שמיום ליום נראה יותר כמו בוראט הישראלי שמחפש חברים לאחר שנודה מחברות במועדות המדינות המפותחות.

בתוך מניין הישגי הממשלה הזו, אפשר למנות את ההישגים הכלכליים שהביאו את מרבית מעמד הביניים למעמד של בן-ערובה בידי קבוצות שוליים (טייקונים מחד ומתנחלים מנגד), ואפשר גם למנות את ההישגים המדיניים שהביאו את ישראל למקום המפוקפק של מדינה מבודדת מבחינה דיפלומטית, שאף מדינה מפותחת אחרת אינה רוצה לארח את שר החוץ שלה. אפשר גם למנות את ההישגים בתחום הביטחון. עם גדרות גבוהות ומודרניות העוטפות את המציאות הישראלית מכל עבר, והופכות את הבידוד הישראלי בתחום יחסי החוץ, ומתרגמות את הרס תהליך השלום עם הפלשתינים למתקן מעצר ממלכתי. מתקן המעצר הזה מקיף את המציאות הקפיטליסטית של קניוני צריכה אובססיבית. מתקן המעצר הזה מבודד את ההווייה הקולוניאליסטית-קפיטליסטית בתוך החומות, ומגן עליה בעיקר מפני עצמה, אך לא מגן עליה מפני המשמעויות החברתיות של הניכור המעמדי שמביאה עימה תרבות הקפיטליזם הקולוניאליסטי. הגדרות הבאות יגנו על האזרחים מפני שוכני הגנים הציבוריים, והגדרות שלאחר מכם יגנו על שוכני מגדלי אקירוב מפני הדיירים השחורים של דרום תל אביב. גדרות רבותי, גדרות. מחר, אולי נרימה עוד גדרות, מחוף אילת עד חוף אכזיב. אפשר למנות בין הישגי הממשלה הזו עוד המון הצלחות מפנקס ההצלחות הפרטי של ביבי-מריונט, אבל הצלחה אחת אי-אפשר יהיה לקחת ממנו לעולם, כי זו באמת ההצלחה העיקרית שלו. הוא הצליח לגבות מאיתנו יותר. יותר עבור יוקר המחיה, יותר עבור אשליית החיים, יותר עבור אובדן חיים, ויותר עבור אובדן האמונה בעתידנו. המחשבה שביבי-מריונט יקבל מהציבור סיבוב נוסף הופכת את בחירות 2012 לבחילות 2012.