הרגישות אינה נמנית במניין תרי"ג המצוות. אי-אפשר לצוות עליה כפשוטה ואין מסגרת משפטית קרובה לייסר ולהעניש בה מי שאין לה מקום בחדרי לבבו. היא נותרת על כן כמידה, זוכה לברכה כשהיא מתגלית בהתנהלות ובאורח דיבורו של אדם ולגינוי כאשר האדם המנוגב ממנה עוטה תחתה בוטות. מדי פעם פוגשים במי שרואה ברגישות חולשה, כניעה להלוך נפש, ולא אחת במי, שלהפך, רואה בהיעדרה של רגישות עדות מובהקת לשליטת המוח הבלתי משוחד על השיפוט המשוחרר מכל הטיה. ואף על-פי כן היא מרחפת לה הרגישות כנותנת טעם למצוות. " וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות פרק כ",ט') היא אזהרה שאינה מנומקת נימוק מוסרי אם כי אין ספק כלל כי אימפרטיב מוסרי מחייב את האדם להימנע מללחוץ את החלש ממנו. "ואַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר", פונה עם זאת אל הרגש, אל חובה אנושית לקחת בחשבון בכל מעשה ומעשה לא רק את האסור ואת המותר ביחס לאחר אלא את האדם שבאחר, את לבו ואת שברון ליבו, שהדרך היותר נכונה להעלותו על הדעת הוא להשוותו לשבר הלב שהיה מנת חלקו בעבר של מי שיש בכוחו היום להתעלם מזולתו.
אין לשכוח את יציאת מצרים מפני שהאלוהים נתגלה בה בניסים שעשה לישראל. אבל ביותר אין לשכוח את יציאת מצרים מפני שהיא שומרת על יכולת הרגישות של היהודי ביחסו לזר, לגר. יציאת מצרים היא כתב האשראי לרגישות המתחייבת.
שני לאווין הנראים זהים לחלוטין מזהירים מפני ההונאה, התרמית, המקח והממכר הבלתי הוגן. הראשון בהם הוא," וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ"( ויקרא י"ט,ל"ג) . הגר האמור הוא סמלו של הזר, של האיש שזה מקרוב נקלט בחברה ששפתה ולשונה ומנהגיה אינם ידועים לו והוא קרבן זמין וקל לרמאים המתפתים לנצל את חולשתו כדי לעושקו ולא במשפט. השני הוא "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"( ויקרא כ"ה, י"ז). מאחר שאין אנו צריכים זני לאווים לאיסור אחד לומדים חכמינו זכרוננם לברכה שלאו אחד, מתייחס לאיסור הונאה במשא מומתן המסחרי העסקי, ולאו שני, הוא איסור אונאה בדברים. אונאה זאת דבר אין לה עם תרמית. היא איסור לייסר את האדם בדברים, באמירות קשות, במסכות של עלבון ודיכוי מילולי. אונאת דברים היא ניצול כוחו המדומיין העדיף של הוותיק, של המעורה בחיי עירו וכפרו, של הבקי בהלכות המדינה, של האזרח מימים ימימה, של הגבר על האישה, של המבוגר הרודה על הילד הרך. ההונאה אינה בדברים. ההונאה היא במיצובו של התקיף ביחס לחלש כאילו התקיף טוב יותר, זכאי ליותר מפני עדיפותו הכוחנית. אין בכך כל אמת. זאת אונאה. היא אומנם אסורה מוסרית, אולם אי-אפשר לסמוך על האיסור בלבד. בעל ספר החינוך אומר שטעם המצווה הוא "כדי לכוף את יצרנו לעולם לבל נעשה כל אשר נמצא בכחנו לעשות לרעה, על כן הזהירתנו בזה האיש שהוא בינינו בלי עוזר וסומך, ויש כח ביד כל אחד ואחד ממנו עם אוהביו עליו" ( ספר החינוך מצווה ס"ג). הגר אין לו לא קרוב ולא גואל בארץ. הוא חשוף לבדידות ולחוסר ישע. על כן צריך אדם לשים לנגד עינו את מצבו המיוחד והנחות כלכלית וחברתית של הגר הזר. הרגישות אינה המצווה. אבל בלא רגישות ספק אם אפשר לקיים המצווה. " ... לא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה"( רש"י ויקרא פרק יט לג). להזכיר לו לאדם שחילץ עצמו מדרך חטאים כי בעבר לא היה אלא עבריין, הוא איסור של אונאת דברים, של ייסורים המונחתים על הזולת באלימות שפתיים. להזכיר לו לגר שתמול שלשום לא היה אל מן הפגנים ההולכים אחר החושך, הוא איסור של אלימות לשונית, של עליונות מזויפת.
התלמוד (בבא מציעא דף נ"ט עמוד א') רואה בכוחניות הגברית סכנה מוסרית מאיימת. הוא פוסק, "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדימעתה מצויה אונאתה קרובה". אין להטיח עלבונות בשום אדם. באישה אסור ביותר. החיים, הסוציולוגיה המצויה, מעמדה כאם יותר מאשר כמפרנסת, כתלויה על כן יותר מאשר כעצמאית, עושים אותה לפגיעה יותר. "אונאתה קרובה", ייסורי עלבון באים עליה יותר מאשר על הגבר. הקורא היטב מבחין בתיבות " שדמעתה מצויה" כתיבות אזהרה, "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו". הדימעה יכולה לנקום. גם אם שערי תפילה ננעלו, והאלוהים אינו מקבל יותר תחינה של מתפללים אלימים וגם אם ירבו תפילה הוא אינו שומע להם - שערי דמעות לא ננעלו. יש בכוחה של הדימעה להמיס את הפלדה בה סכר האלוהים על פתחי שמיו. דמעות אלה , אם הן חודרות הן חוזרות לייסר מי שחטא בביזוי האישה. בספר "ציץ אליעזר" מזהיר המחבר, רבי אליעזר וולמן גברים המסרבים לשחרר נשותיהן מכבלי נשואים שעלו ללא תקנה על שרטון מכוח דקדוקי דינים מלוקטים וארכאיים, "אל לו לבעל להתחסד יותר ממה שהדין דורש. וטוב יותר יעשה אם ייתן אל לבו אל בכיות והפצרות אשת נעוריו באשר שערי דמעות לא ננעלו ורחמנא ליצלן מאנקת העלובות". יצילנו הקדוש ברוך בכבודו ובעצמו מנקמת אנקת הדמעות השפוכות של האישה המיוסרת. הן המסו דלתות פלדת שמים ולב איש מתעלם ואלים לא המסו? כשם שעלו וצרבו במלח בשמים, כן תשובנה ותצרובנה במלח מי שחטא באונאת האישה.
המוטיב הידוע של הכוס המתמלאת אט אט בדמעותיהם של ישראל הסובלים רדיפות וייסורים וכשהיא תעבור על גדותיה, יבוא הפדיון והגואל, מזכיר במשהו את מוטיב הדימעה פורצת השערים הנעולים, אבל הוא שונה ממנו בתכלית. המוטיב של נאד הדמעות נוצר מן הצפייה של "אף על-פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבא". נאד הדמעות גדול אבל יש לו שיעור. יום יבא וימלא. אבל המוטיב של שערי דמעות ל לא ננעלו הוא מוטיב של עכשיו. של כל יום. של אזהרה תכופה כי התעמרות בזולת היונקת מעדיפות כוחנית מדומיינת או מדידה, סופה נכנעת לכוח של דמעת העשוקים. אין לה מנחם על הארץ, לכן יש מי ששומע לה במרום ונעשה סוף דבר שותפה הנוצח. אני מאמין.