התיווך האמריקני בין ישראל לבין מדינות ערב והפלשתינים נועד לקדם את השלום ולשדרג את הקרנת העוצמה והמנהיגות האמריקנית במזה"ת ובעולם. התיווך נכשל בשתי המשימות ופוגע באינטרסים כלכליים וביטחוניים של ארה"ב.
שני הסכמי השלום - עם מצרים וירדן - הם תוצאה של יוזמה ישראלית ומו"מ ישיר בין הצדדים. הסכם השלום עם מצרים היה יוזמה של רה"מ בגין שאומצה על-ידי הנשיא סאדאת, למרות התנגדות הנשיא קארטר
שהעדיף ועידה בינלאומית והתמקדות בעניין הפלשתיני על פני מו"מ ישיר. קארטר הצטרף ליוזמה, ניסה לשנותה על-ידי לחץ בנושאי ירושלים והפלשתינים, אך תרם רבות לחתימת ההסכם.
הסכם השלום עם ירדן היה יוזמה של רה"מ רבין שאומצה על-ידי המלך חוסיין ונחתמה בנוכחות הנשיא קלינטון.
כך גם לגבי "
הסכם אוסלו" מבית מדרשם של רה"מ רבין ושה"ח ד'אז פרס שהפתיעו את הנשיא קלינטון, שהעניק את חסותו ליוזמה. לעומת זאת, יוזמות השלום של ארה"ב נכשלו, ואף הביאו, ללא כוונה, להחרפת האלימות הערבית. הן מבוססות על מרכזיות, לכאורה, של העניין הפלשתיני ועל עיקרון "שטחים-תמורת-שלום", שאינו מעניש - ואף מקדם - את התוקפן ומעניש את הקורבן-המיועד.
יוזמות הבוסר האמריקניות כוללות את הניסיון
"לסיים את כיבוש הנגב", לבנאם את ירושלים ולהחזיר את הפליטים הערביים ב-1949-50; תוכנית רוג'רס מ-1970; יוזמות קיסינג'ר מ-1973-75; יוזמת רייגן מ-1982; יוזמות בוש/בייקר מ-1989-92, כולל "ועידת מדריד" שם דחה שמיר את "שטחים-תמורת-שלום"; "ועידת וואיי" מ-1998; "ועידת שארם א-שייך" מ-1999; "פסגת קאמפ" דויד מ-2000; "פסגת טאבה" מ-2001; "מפת הדרכים" מ-2002; "ועידת אנאפוליס" מ-2007; ומאז 2009 - קידוש "קווי 1949", חלוקת ירושלים והקפאת הבנייה היהודית מעבר ל"קו הירוק" בירושלים וביו"ש.
הניסיון להיות "מתווך ההוגן" בין ישראל לבין הפלשתינים מנוגד למציאות ולאינטרס האמריקני.
בניגוד לישראל - בעלת ברית ללא תנאי של ארה"ב ואב-טיפוס ללוחמה בטרור - הפלשתינים לחמו תמיד לצד אויבי/יריבי ארה"ב: גרמניה הנאצית, הגוש הקומוניסטי, צדאם חוסיין, בן- לאדן, צפון קוריאה, אירן, סין ורוסיה. הם חגגו את 9.11, גינו את חיסול צדאם ובן-לאדן, השתתפו ברצח 300 חיילי "המארינס" בבירות ב-1983, רצחו שני שגרירים אמריקנים בחרטום ב-1973 והקימו מערכת חינוך לשנאה אנטישמית ואנטי-אמריקנית - קו יצור לטרוריסטים ומתאבדים.
התיווך האמריקני מבוסס על ההנחה המופרכת כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי הוא שורש זעזועי המזה"ת,
וכאילו קיימת זיקה בין סכסוך בן 100 שנים לבין זעזועים שורשיים בין-מוסלמים הפעילים 1,400 שנים. התיווך מעתיק משאבים אמריקניים ממוקדי-זעזועים מרכזיים לגורם משני, תוך פגיעה בתדמית ההרתעה האמריקנית והקצנת הציפיות והטרור הערביים. ככל שארה"ב יותר "מתווך הוגן" כך היא פחות "בעלת ברית ייחודית". התיווך האמריקני מעכיר את יחסי ישראל-ארה"ב ומעיב על שיתוף הפעולה האסטרטגי בין השתיים, כאשר האיומים המשותפים מחריפים; הרחוב הערבי האנטי-אמריקני בוער; ארה"ב מצמצמת את נוכחותה הצבאית במזה"ת ומקצצת בתקציב הביטחון; רוסיה וסין מעמיקות את מעורבותן; ואירן מתגרענת. להתפתחויות מרכזיות אלו אין זיקה לעניין הפלשתיני, לסכסוך הערבי-ישראלי או למדיניות וקיום ישראל.
ב-1967 קידמה סעודיה בברכה (שקטה) את ניצחון ישראל שקטע מהלך מצרי להפלת משטרים פרו-אמריקניים במפרץ הפרסי. ב-1990 התמקדו סעודיה וכווית באיום הברור והמיידי של צדאם חוסיין, אך בוש/בייקר היו שקועים בסוגיית ההתנחלויות. ב-2012, סעודיה ורוב מדינות ערב משוועות לפעולת-מנע צבאית נגד אירן. הן מייחלות לחיסול ישראל, אך אינן רואות בעניין הפלשתיני את בבת-עינם. הן מבינות שאין לתקן את הדליפות בגג כאשר צפויים לסערת הוריקן.
שדרוג האמון הערבי במנהיגות האמריקנית מחייב התמקדות אמריקנית בהוריקנים האזוריים
כגון אירן, טרור איסלאמי, האיום האיסלאמי על משטרים ערביים פרו-אמריקניים והתוהו ובוהו האנטי-האמריקני הגואה ברחוב הערבי.
קידום הקרנת העוצמה האמריקנית במזה"ת מחייב העמקת שיתוף פעולה אסטרטגי עם בעלות-ברית ללא-תנאי, יציבות, אמינות, בעלות-יכולת צבאית ודמוקרטיות כגון ישראל. אל לארה"ב לשעבד שיתוף פעולה מול איומים מרכזיים לתיווך בנושא משני.