על החבורה הנועזת הזאת הוטלה משימה כפולה נכבדה: להדוף מתקפה אפשרית של צבא-ירדן - הצבא היחידי שצה"ל לא יכול היה לו במלחמת השחרור - וככל הניתן, גם לכבוש בהזדמנות זו את העיר העתיקה מידי האויב.
ביומה השני של המלחמה, בקרב על גבעת התחמושת, נחשף איתן נאוה במלוא אומץ-ליבו. כאשר נתקל כוח הצנחנים בהתנגדות עזה והתקדמותו נעצרה, לא היסס הטוראי הנמרץ לצאת מהתעלה, חשוף כולו ויורה צרורות לעבר חיילי הלגיון, כשהוא מחפה תוך כך על שאר חבריו בתעלה, אלא שלרוע מזלו הוא נורה ונהרג מכדור של צלף ירדני.
סיפור גבורתו של איתן נאוה הונצח בשיר על גבעת התחמושת [מצורף מעלה], כשהבית השני של השיר מספר כיצד מפקדו, סרן ניר ניצן, שלח אותו לחפות על הכוח. אף שידע שמהעשה כרוך בפגיעה בלתי-נמנעת, לא היסס איתן נאוה לרגע ויצא למשימה הקדושה, שממנה לא חזר עוד.
בשתיים, שתיים ושלושים, כמאמר השיר על גבעת התחמושת, פתח גדוד 666 של חטיבת הצנחנים 55 בהסתערות על הגבעה המבוצרת, שחלשה בצפון-ירושלים על הציר להר הצופים. מסתבר שהירדנים ביצרו, ללא הרף, את הגבעה הזאת מאז 1949. התוצאה בשטח הייתה מוצב אימתני, מוקף כולו בתעלת-קשר עמוקה, בעלת דפנות-בטון עבות. לרוחב הגבעה עברו תעלות פנימיות ארוכות, פזורות ומחפות אחת על רעותה.