הישראלי הנודד

רבים מן הישראלים שהיגרו, מחזיקים בדרכון ישראלי. בעצם הם ישראלים בעל-כורחם. אך ספק אם ילדיהם ילידי מקומות ההגירה או אף נכדיהם מחזיקים בדרכונים ישראלים או שרואים עצמם ישראלים. הישראלים שם הם ברובם "פטריוטים" שמוכנים להילחם בפלשתינים, באירן ובאיחוד האירופי. זאת הסיבה שמפלגות הימין בישראל מבקשות להעניק להם בחוק זכות הבחירה. כלומר הם לא יצטרכו אפילו להטריח עצמם ולבוא לכאן, ערך מוסף קטן לתיירות, אלא יצביעו בקלפיות בחו"ל. בדיוק כמו שאזרחי צרפת הצביעו כאן באחרונה בבחירות לנשיא צרפת. אגב, במוסגר אני משלב סיפור ממדינת חלם, הלא היא ישראל, היורשת הבלתי מעורערת של אותה עיירה תמוהה. ישראל משוועת לתיירים, ורבים מהם הם ישראלים בעבר. אולם תקנות חלמאיות לעתים מערימות קשיים על ביקוריהם של ישראלים אלה. לגיסי בלונדון, בעבר יליד הונגריה ועולה בארץ, יש נכד שנולד בלונדון. אבל מאז ילדותו הוא היה חשוף לתודעה יהודית שסבו החדיר בו. עד כדי כך שבשלב מסוים הוא הלך לקונסוליה הישראלית בלונדון כדי לקבל אזרחות והוא קיבל דרכון ישראלי. הבחור לא ידע את משמעות הדרכון הישראלי בארץ. חיכה לו גיוס. כל הטענות בביקוריו כאן שהוא נולד באנגליה ויש לו דרכון אנגלי לא הועילו, והכניסה לארץ הפכה לסיוט. עד שיום אחד הוא חזר לקונסוליה והפעם כדי לבטל את אזרחותו הישראלית. ועוד סיפור - גם הוא משפחתי, ואף הוא לקוח מהכרוניקה של חלם. יש לי אחיין, פרופסור ומדען במדעים ריאליים בארה"ב. הוא בא לכאן מהונגריה ומכיוון שהטכניון בארץ הערים קשיים על תוארו מאוניברסיטת סנט פטרבורג, הוא עבר לאמריקה. שם הוא מרצה ואף הקים מעבדה. למרות זאת שמר על הדרכון הישראלי. מאז, כל אימת שהוא שוכח את הדרכון הישראלי ובא בדרכון האמריקני, עושים לו צרות בנתב"ג. אבל הוא, בניגוד לבן דוד הקטן, לא ויתר על האזרחות, ואינני בטוח שזה דבר קל. הוא ויתר על ביקורים בארץ. עד כאן איזו "אבן חן" ישראלית במחרוזת הביורוקרטית שלנו.

אבל יש סוג אחר של ישראלים ומספרם הולך וגדל מסיבות שונות. לא זו בלבד שהם מחזיקים בדרכונים ישראלים, אלא הם ישראלים. הם כאן לעתים הרבה יותר מאשר הפוליטיקאים המעופפים שלנו. אני מכיר ישראלי שלפני שנים נסע לארה"ב. הוא עשה חיל בתחומים שונים. יש לו בית בחוף המערבי. יש לו בית בניו-יורק ויש לו בית באחד מישובי השרון. מדי שנה הוא שוהה כאן בארץ ארבעה חודשים. הוא איש חברתי, יש לו ידידים, הוא הולך אליהם והם באים אליו. עובדת היותו בחו"ל שני-שלישים מן השנה, וזאת לאו-דווקא במקום אחד, לא הפכה אותו לאמריקני. ואם כן, הרי למעט בכל הקשור לאיכות החיים, לנוחיות, לסיכויים לעשות עסקים בחו"ל, הוא ישראלי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. להיות עם ולהרגיש בלי. מה יכול להיות נחמד יותר? אני מקבל זאת מצוין. בוודאי שהוא לא היחיד. יש כמוהו, מהם כמה שאני מכיר ורבים שאני לא מכיר. ודאי שהעיסוק חייב להיות כזה שיאפשר לאדם את המותרות להיות כאן ושם. במקרה שלנו מדובר באדם באמצע שנות ה-60, גיל הביניים בימינו, ועסקיו מאפשרים לו לחיות כאן ארבעה חודשים בשנה. מי שעובד בחו"ל כרופא, כמהנדס, כקבלן או כנהג מונית וחייב בנוכחות מתמדת לשם פרנסה, אינו יכול להרשות לעצמו את הניידות הזאת. גמלאים יכולים להרשות לעצמם, אבל רק אם הם ותיקים בחוץ, יש להם בנים ונכדים שנולדו שם והם אזרחי המדינות הללו לכל דבר ועניין, והאב, האֵם או הסבים, לא ירצו להיפרד מהם לתקופות ארוכות. אני מכיר גם כאלה. הישראלי שאליו אני מתייחס, גם אם נמצא בחו"ל שני-שלישים מן השנה, בקיא מאוד במתרחש כאן. כולל ניואנסים שונים, רכילות - חברתית, כלכלית, מדינית. וכאשר הוא בא לכאן, גם הנוכחות וגם כושר הקליטה שלו מטעינים את הסוללות. הוא נפגש עם ידידים, מכרים, מומחים בנושאים שונים, בביתו היפה, בבתים של אחרים. בקיצור, לא רק ישראלי אלא ישראלי מעורה היטב בכל מה שקורה כאן.

אבל יש עוד סוג של ישראלים שאמנם לא באים לכאן לפרקי זמן קצובים אלא לעתים קרובות, ואלה מתמחים בתחומי הטכנולוגיה, המוזיקה, הכלכלה, הממון והנדל"ן. והם לא גמלאים. הם דווקא אנשים צעירים, מהם בשנות ה-30 לחייהם. הישראלים האלה הם נוסעים קבועים בקווי התעופה בין ישראל לכל מקום בעולם, מהם שטסים וחוזרים כעבור יום או יומיים, ומהם שחוזרים לכאן אחת לחודש. יש מהם בעלי אזרחות כפולה ויש רבים שקיבלו רישיון עבודה בחו"ל. זה מלמד, בין היתר, על אותו משאב ישראל חשוב - האדם. אם מומחה אירופי שמתמחה בתחום השקעות חובר לישראלי ויחד הם מקימים חברה בגרמניה, או בבלגיה או בלוקסמבורג - סימן שהישראלי הוא טוב בתחומו ברמה הבינלאומית. הוא נשאר ישראלי בזיקתו לישראל. יחד עם זאת, הוא פורץ את השבטיות נחלת הפזורה שהובאה לכאן עם העליות ורואה עצמו ישראלי בינלאומי. וזה גם מריח טוב וגם כשר כיום. יש לו ביקוש - כאן ושם. מה שאנו בישראל "גילינו" בשנים האחרונות, כי המשאב החשוב ביותר בעידן שלנו הוא לא נפט, גז או מרבצי זהב, אלא בני-אדם. הצעיר הישראלי יודע זאת מזמן, אלא שרק באחרונה הוא זכה להכרה בתור שכזה.

אינני מומחה לגנטיקה או לכל סוג של מדעי חיים. אבל קראתי כמו רבים את התיאוריה של הגנטיקאי הארי אוסטר שהתפרסמה באחרונה (הארץ, 10.5.12) בספרו Legacy: A Genetic History of the Jewish People (מורשת: היסטוריה גנטית של העם היהודי). המחבר טוען שיש ליהודים חותם גנטי מובהק. בין אם התיאוריה נכונה ובין אם לאו, ויש עליה כבר פולמוס, לאו-דווקא מדעי אלא יותר ציבורי, חברתי - עובדה היא שבכל מקום ובכל התחומים החשובים, היהודים בולטים. אפשר מאוד והנסיבות הביאו אותם לפתח כישרונות שניתן ליישמם בכל מקום שאליו ינדדו או יגורשו. היהודים גם בחרו מקצועות "ניידים". אבל יש גם פן אחר לאותו גניוס יהודי, אם הוא חי בצפיפות. יש אמירה שמיוחסת לנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים ויצמן, מדען, חכם, שנון ובעל חוש הומור נפלא. הוא אמר שהעם היהודי משול לדשן. אם אתה מפזר אותו, הוא מניב פרי. אם אתה מרכז אותו, הוא מניב ניחוח לא מבושם. ככה או אחרת, הדור הצעיר שלנו הוא מתוחכם מאוד, כשרוני מאוד, ניחן בחוש יזמות ושמו ושמעו יוצאים למרחקים. ישראל הפכה לחממה לכישורים וכישרונות בכל התחומים ללא יוצא מן הכלל ואלה מחפשים נתיבים לפרוץ. אלה לא תמיד קיימים כאן במדינה. יתרה מזאת, היָזָמות בצורת סטארטאפים נמכרת במקרים רבים למשקיעים בחו"ל, וישראל במקרה זה משמשת מאגר לכוח עבודה, והסיפור האימפריאלי חוזר על עצמו. כמו שבלגיה מייצרת יהלומים ושוקולד מחומר גלם במושבותיה לשעבר ומשלמת בזול ומוכרת את המוצר ביוקר, גם כאן - אם לא נשמור על האוצר האנושי, יכול לקרות אותו הדבר. הפרה שמניבה כמויות חלב מן הגדולות שבעולם היא ישראלית, אבל תנובה המייצרת והמפיצה את התוצרת שייכת לבעלים בחו"ל. המציאות הלאומית והבינלאומית היא שמכתיבה גם התנהלות הממשלים וגם התנהלות הפרט אם מדובר במדינה דמוקרטית פתוחה. פעם, רבים מבני הדור הצעיר קינאו בחבריהם שמחזיקים בדרכונים כפולים של ישראל ושל אמריקה הצפונית או מערב אירופה. כיום, כאשר מזרח אירופה נפתחה והמדינות חברות בשוק המשותף ובאיחוד האירופי, גם מדינות אלה מבוקשות. למשל, ניצולי שואה ממדינות אלה זכאים לאזרחות של מקום הולדתם. החשיבות היא בכך, בעיקר בפולין, בקיום נדל"ן רב שהיה שייך להוריהם או לסביהם. לא שהסיכוי להחזרת רכוש הוא גדול, אבל הדעת נותנת כי באמצעות עורך-דין ממולח, אזרח פולני יכול להציל משהו, אם כי גם כאן הספק גדול.

בהקשר של הנושא שאני מעלה לא מדובר ברכוש, אלא מדובר באזרחות לעצמה. ישנם ניצולים, כמו אמי המנוחה שנדרה נדר שלעולם כף רגלה לא תדרוך בפולין, בהיות ארץ זאת בית הקברות הגדול ביותר שבו אין זכר לנספים, שנשרפו או נורו ונקברו בבורות שכוסו. אבל ישנם גם ניצולים אחרים שמוותרים על הכבוד להיות אזרחי פולין, אלא שנכדיהם רוצים בו. שכן אם אתה אזרח פולין, אתה למעשה אזרח האיחוד האירופי וזה נותן לך פריווילגיות שונות, כולל מענקי לימוד, זכות תושב, עיסוק חוקי ועוד. ברור שברוב המקרים, אותם צעירים לא חושבים בשלב זה, לעקור מישראל ובוודאי שלא חושבים להתיישב בפולין, בצ'כיה, ברומניה ובהונגריה שאת שפתם אפילו לא יודעים וגם האפשרויות בהן מועטות. הם חושבים על מדינות אלה במונחים גלובליים יותר. אירופה כולה ואולי אחר-כך אמריקה. ישנם משרדי עורכי-דין בארץ שעיסוק זה הוא עיקר פרנסתם. זכויות קבלת האזרחות. זכויות אלה לא גורפות ואוטומטיות, ויש מדינות, כמו פולין, שחלות בהן הגבלות. למשל, אני, שנולדתי בפולין, הוריי נולדו בה, סבי והוריהם נולדו שם, והייתי אזרח מדינה זאת עד לגירושי, איני זכאי לאזרחות. זאת בשל חוק שקובע כי מי ששירת בצבא זר עד 1951 איבד את אזרחותו. אני שירתי במלחמת העצמאות בצבא ההגנה לישראל, ולכן אני נמנה עם הקטגוריה של המסורבים. אומנם בהיותי נכד ליו"ר הקהילה בעיר מולדתי ואחד ממנהיגי המפלגות היהודיות הגדולות, אני יכול לפנות לנשיא פולין בבקשה מיוחדת להעניק לי את האזרחות. אולם גם אילו הייתי מוכן לכך וזאת הייתה מוענקת לי, גם אז זכות זאת אינה מועברת לילדיי. אבל כאמור ישנם אחרים, מפולין או מארצות אחרות במזרח אירופה, שהם זכאים לאזרחות ומקבלים אותה. וזאת לא משום שהם מעוניינים בזה, אלא נכדיהם הם שרוצים זאת. יש אפילו שרואים בתופעה כזאת מעין "גלגל הצלה" לנוכח ההפחדה של מנהיגינו בכל הנוגע לגרעין האירני. להזכיר למי שאינו יודע, כי במלחמת עירק הראשונה, כאשר בארץ נפלו טילים, רבים השתמשו במוליך הלאומי "אל-על" (קווים אחרים לא פעלו) כדי לצאת מכאן. זאת בדיוק כמו שהתושבים בעוטף עזה מצאו להם מקלט גם באילת. כאשר מדובר בסכנת נפשות, ככל שזאת עולה, הזיקה האידיאולוגית למדינה הולכת ויורדת. זה טבע האנוש מאז ומקדם. יש גם אחרים שלא ינטשו, אבל די באלה שיעשו זאת כדי להפוך זאת לתופעה. אבל בהבדל מן העבר שבו הוקעו המהגרים מכאן כיורדים או נמושות, הם ירגישו ישראלים ויתקבלו כישראלים. אורן פרנק הוא ישראלי שחי בניו-יורק. הוא פרסומאי יוצר ופובליציסט. מדי שבוע הוא כותב טור במגזין השבועי של דה-מרקר. הפעם הוא מכתיר את המאמר: "ארץ אהבתי בענן המחשוב". זאת על משקל שירה של רחל: "בארץ אהבתי השקד פורח, בארץ אהבתי מחכים לאורח...". כך כותב פרנק: "אם תרצו לתמצת את חוסר הנוחות של האזנה לשיר המקסים הזה היום לבין הבחנה שלא נותר הרבה לאהוב בארץ אהבתי (הנה זה). האנשים הטובים מרגישים את הדיסוננס הזה והם לא מעטים בישראל וגם במעבר חד, בניו-יורק, החליטו רבים מאיתנו לחיות את ישראל הווירטואלית - ארץ אהבתי ששוכנת לה מטפורית בענן המחשב שבשמיים ואפשר להתחבר אליה לפי הקונטקסט ולא המיקום הפיסי והמיוזע: להקשיב למה שרוצים (בשידורים מישראל)... לדבר עברית, לצפות בתמונות ובתכנים שהולמים את ישראל שלנו שבענן, ולא את זו המעוננת בחשדה של פוליטיקאים שקרנים ומסוכנים ובאלימות הנוראה שמחלחלת לכל פינה וסדק. משמח אותי וצר לי גם יחד לכתוב כאן שבניו-יורק שופעת ישראלים וירטואליים ומצוינים לחלוטין, אנשים מוכשרים וישרים שבוחרים לחוות את מכורתם בשלט רחוק, במינון ובסינון מנוהלים היטב. לא מפני שלא אכפת להם. להפך". אינני יודע איך להגדיר מילים נוקבות וקשות אלה אלא כאלגיה (שיר קינה) של אדם צעיר, אוהב פצוע, על ישראל שאיננה עוד. זאת אומנם אינה חדשה סנסציונית ולא סיפור שחיתות או מעשה פלילי נורא. זאת זעקה שלא נשמעת כאן גם אם מגזין דה-מרקר מלא בתופעות שאת הביטוי המצטבר שלהן נותן אורן פרנק, המאמר הזה צריך היה לעורר הדים רועמים בורקים, הדים שאינם, וזה זועק יותר מכל. לדידי, פרנק לא רק מתאר מציאות עגומה וחלום שנשבר לרסיסים, אלא יש בו כדי להתריע, להשמיע אזעקה, עולה ויורדת, שאם הספינה הזאת לא תהיה ראויה לשיט, הישראלי המוכשר, הישר והטוב, ינטוש אותה. הוא ינדוד כמו להק ציפורים ומדי פעם בפעם הוא ינחת גם כאן, אבל לזמן קצוב וישוב בנדידה ל"ארץ אהבתי" - שם.