מאז פסיקת בג"ץ ב-21 בפברואר שביטלה את חוק טל, החוק שהסדיר בעשור האחרון את שאלת שירותם הצבאי של החרדים, הפכה שאלת גיוס החרדים לסוגיה ציבורית מרכזית, שנייה בחשיבותה אולי רק לסוגיית אירן. היא עמדה גם במוקד מערכת הבחירות של תחילת השבוע, וגם במוקד ביטולן בהמשך השבוע. לפחות באופן רשמי, הסעיף המרכזי שלמענו הקימו שני השותפים החדשים,
בנימין נתניהו ו
שאול מופז, את ממשלת האחדות הוא ההבטחה לגבש חוק גיוס חלופי, שוויוני בהרבה מקודמו, עד 1 באוגוסט, מועד פקיעת חוק טל.
ההסכם הקואליציוני, והממשלה הרחבה שעומדת עכשיו מאחוריו, משפרים לכאורה את סיכויי שינוי התהליך ההיסטורי (ראו מסגרת). מנגד עומדים איומי החרדים ללכת בהמוניהם לכלא אם תיכפה עליהם חובת הגיוס, או אפילו לרדת מן הארץ (ובכך לסכל את כפיית הגיוס גם באמצעים של סנקציות כלכליות). בנוסף, השלווה המרשימה שבה קיבלו החרדים את ממשלת האחדות המכוונת לכאורה נגדם מעוררת שאלה האם לא קיבלו כבר הבטחות מרגיעות. בכל מקרה, שאלת היסוד חוזרת: מעבר לוויכוח האידיאולוגי, האם גיוס החרדים בכלל ריאלי, ואם כן - כיצד?
ד"ר ראובן גל, לשעבר ראש מנהלת השירות האזרחי וכיום מופקד על פרויקט שילוב החרדים בחברה בטכניון, מבכה את ביטולו של חוק טל (שאִפשר לחרדים להכריע בעצמם אם להישאר בישיבות או לשרת בצבא או בשירות אזרחי): "בעיניי זו בכייה לדורות, ובכל מקרה אני מעריך שגם חוק חלופי לא יהיה שונה בהרבה. אי-אפשר לגייס את החרדים בכפייה. זה ציבור שאמון על האתוס של 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. ככל שתילחם בהם הם ישיבו מלחמה חריפה יותר. גם לא היה צורך לעשות זאת, משום שהחוק הוכיח את עצמו. שיעורי שירות החרדים, במיוחד בשנים האחרונות, זינקו באופן ניכר. להערכתי, אם מגמת השנים האחרונות הייתה נמשכת, תוך חמש שנים היינו מגיעים למצב שמחצית מהצעירים החרדים משרתים בשירות צבאי או אזרחי".
שחר אילן סבור אחרת. אילן, לשעבר כתב 'הארץ' לענייני חרדים וכיום סמנכ"ל עמותת חדו"ש (חופש דת ושוויון), משוכנע שהקרב על גיוס החרדים, גם בכפייה, הוא לא רק אפשרי אלא בעיקר חיוני: "בעיניי, זה לא פחות מקרב על הצלת הציונות ומניעת חורבן בית שלישי. הנתונים הנוכחיים של שירות החרדים לא מתקרבים לשיעורי הגידול הדמוגרפי שלהם ולשיעורי הגידול בפטור משירות. כשמביאים בחשבון שכבר היום 25 אחוזים מתלמידי כיתות א' בציבור היהודי הם חרדים, אתה מבין שלצה"ל של עוד כמה שנים תהיה בעיה ממשית עם מחזורי הגיוס".
פרופ'
מנחם פרידמן, חוקר החרדים הוותיק מאוניברסיטת בר-אילן, גורס שהגיוס בכלל אינו הבעיה המרכזית של שילוב החרדים בחברה: "צבאות מערביים ממילא הולכים כיום לכיוון של צבא קטן, טכנולוגי ומקצועי. הבעיה האמיתית היא בכלכלה: החרדים צורכים המון שירותים, ונותנים מעט מאוד. זו חברה שמתמחה בדאגה לכלכלת העולם הבא במקום לכלכלת העולם הזה. אני הייתי פוטר אותם לגמרי מהשירות הצבאי תמורת כניסתם המלאה לשוק העבודה. למרות הפגיעה בשוויון, זו עסקה משתלמת".
דווקא רב חרדי, המלווה את הגדוד הקרבי החרדי מראשיתו (הכינוי נח"ל חרדי כבר אינו רלוונטי, משום שלפני כמה שנים הועבר הגדוד מחטיבת הנח"ל לחטיבת כפיר), גורס שגיוסם של החרדים "שאינם בני תורה" – ודווקא לשירות צבאי, ולא אזרחי – הוא חיוני, קודם כול להצלת כבודה של היהדות החרדית עצמה, כמו גם ליחסיה עם שאר חלקי החברה: "לב הבעיה הוא שהמנהיגות החרדית אומנם מקפידה להצהיר שמי שאינו לומד ברצינות חייב להתגייס, אבל בפועל נעשה ההפך הגמור. עד היום לא ביקר שום איש ציבור חרדי את חיילי הגדוד, ולא נתן להם גיבוי רשמי. כשהגדוד זכה בציון לשבח על פעילותו המבצעית, זה לא קיבל שום אזכור בעיתונות החרדית. גם באווירה ברחוב החרדי, למשל בשוק השידוכים, מעמדו של חייל בגדוד נחות בהרבה מזה של תלמיד בישיבת נושרים. האווירה היא 'למה שאתגייס כשהחברים שלי עושים חיים? מה אני, פראייר?' פעם חשבתי שזה נובע מהחשש מחילון בצבא. היום, כשאני יודע איזה מאמצים הצבא עושה כדי לאפשר לחיילים החרדים לשמור על אורחות חייהם, אני יודע שהסיבה האמיתית היא פשוט הניכור מהחברה. לדעתי, זה הדבר שהכי מכעיס את החברה הכללית. אילו המצב היה שונה, אני מאמין שאפשר היה להגיע להסדר שיפטור משירות את כל מי שמתכוונים ללמוד ברצינות, אפילו ללא מכסות".