החודש מלאו 45 שנה למלחמת ששת הימים.
ב-5 ביוני 1967 פרצה המלחמה לאחר שצבא מצרים ריכז חמש אוגדות בסיני, שלוש אוגדות סוריות בגולן, שבע חטיבות חי"ר ושריון ירדני בגדה ובירושלים; מתוגברות בחטיבת חי"ר עירקית, סגירת מיצרי טיראן במוצא מים סוף, ונאומי רהב של מנהיגי ערב, בהם הצהירו על כוונתם למחוץ את ה"ישות הציונית" מגובים בהיסטריית המונים צמאי-דם שצרחו ג'יהאד.
לאחר שישה ימי לחימה צבאות מצרים, סוריה וירדן נופצו, חילות האוויר שלהם הושמדו, הרכבים הקרביים המשוריינים נטחנו עד דק ושלדיהם המפוחמים מילאו את זירות הלחימה לצד ערימות נעליים שהשילו חיילי החי"ר הערביים במנוסתם הבהולה. בתום המערכה חנה צה"ל על גדות תעלת סואץ, ייצב קו בפאתי דמשק, שחרר את ירושלים ואת הגדה המערבית של הירדן, והמדינה הורחבה פי ארבעה מגודלה שקדם למלחמה. חצי האי סיני, רמת הגולן וכל אזור יהודה ואפרים נשלטו על-ידי צה"ל.
בהיבט הצבאי הייתה מלחמה זו פאר היצירה של תכנון, יישום ומצביאות. שילוב של הכנה מדוקדקת, משמעת, איכות מפקדים, מוטיבציה ורוח לחימה לא הותיר לצבאות ערב סיכוי לצאת מהמערכה אף בשן ועין. זו מלחמה שנלמדת בווסט פוינט (האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית) ובמכללות הצבאיות המובילות בעולם.
העוול שנגרם לרבים וטובים
המלחמה הזאת הודממה. התקשורת הצניעה את יום השנה לניצחון הזה באזכורים קצרצרים אם בכלל. מלחמת יום הכיפורים הפכה לאייטם המוביל, כשכל הפלטפורמות התקשורתיות מלאות בפרטי פרטים של מהלך המלחמה בדגש על ימיה הראשונים, הקשים והמעיקים. הופתענו, כשלנו, חטאנו - זה מאוד יהודי, מוכר ואהוב. ניצחון זה יוק. ולמה?
תוצאות מלחמת ששת הימים יצרו מציאות שלא תאמה השקפות ודעות של גורמים הגמוניים מסוימים שלהם יד ורגל בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. נקודת המוצא הייתה ששיכרון הניצחון הוביל ומוביל להשחתת החברה. מבלי להיכנס לוויכוח ערכי או פוליטי, אני חושב שנגרם כאן עוול לרבים וטובים.
למלחמה הזאת נכנסנו כחיילים סדירים החייבים בשנתיים וחצי שנות שירות ויצאנו עם תוספת של חצי שנת "קבע חובה" (שעבורה קיבלנו מענק 500 לירות, סכום נאה שאת רובו השקעתי בלמברטה [קטנוע]).
למלחמה הזאת מגיע מכולנו קצת יותר כבוד. כבוד לאלו שלא חזרו ממנה, כבוד לאלו שסוחבים ממנה מזכרת כבדה שטבועה בגופם עד היום. כבוד למפקדים שתכננו, אימנו והנהיגו בשדה הקרב. כבוד לרוח הקרב שדבר לא עמד בפניה ולהתרוממות הרוח שהשרה הניצחון המשחרר על ישראל כולו כשאיום ההשמדה הוסר באבחת חרב.
לזכור, להזכיר ולנצור. זו החובה של כולנו.