אדוני, נשיא בית המשפט העליון, מר
אשר גרוניס,
כבר נאמרו עליך דברים בסוגיית יחסי המחוקק והרשות השופטת, כי הנך דוגל לכאורה בהתערבות מינימאלית של ביהמ"ש העליון בנושאים שהם בתחום אחריותן וסמכותן הישירות של שתי הרשויות הנבחרות, הכנסת וה
ממשלה. והנה אך זה נכנסת לתפקידך כנשיא בית המשפט העליון, לא רק שהפרכת את השמועות (חסרות הבסיס כנראה) באשר להשקפת עולמך המשפטית, אלא שבדומה לרחבעם בן שלמה, החלטת לשדר לנו באותות ובמופתים מסרים הפוכים ומהופכים, כדברי המלך החדש לעמו בעצת מרעיו: אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".
כך אדוני הנכבד, ובדרך הזו התפלגה הממלכה המאוחדת של בית דוד למלכות ישראל של ירבעם בן נבט בשכם, ולממלכת יהודה של רחבעם בירושלים, ובהמשך, להחלשתה של האומה העברית ולאובדנם של עשרת שבטי ישראל, אסון ממנו לא התאושש העם היהודי עד ימינו אנו - מהחורבן של הבית הראשון, גלות בבל, חורבן בית שני ושואת מרד בר כוכבא, בה נספו בחרב הרומאים ששים ריבוא מבני עמנו.
אתה אדוני הנשיא, הולך ומעמיק במעשיך ובפסיקותיך השנויות במחלוקת את הקרע בין המוסד המשפטי העליון, ששמו היה בעבר נישא בפי כל ל
כבוד וליוקרה, לצדק ולמשפט, בישראל ובעולם, אך בימינו אלה הפך 'בג"ץ' לשם משל ולשנינה ולפחיתות גורפת במעמדו בחברה בישראל.
תהליך זה החל לאיטו לאחר ההפיכה האנטי חוקתית של שני קודמיך בתפקיד, והוא תפס תאוצה עם כניסתך לתפקיד ובית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק הפך לצער כולנו סמל לאי צדק מחפיר, לרשעות, לחוסר מידתיות, לאכזריות ולהטיית דין צדק ומשפט המחריפים כלפיו ולא בכדי, את ביקורתו של העם היושב בציון.
דומה שאתה וקודמתך בתפקיד עוד מרחיקים לכת בהתערבותו של
אהרן ברק בסוגיות השנויות במחלוקות, ובמיוחד בשאלת הזכויות של העם היהודי על ארץ ישראל, גבולות המדינה והריבונות של מדינת ישראל על שטחים שהוכרו במשפט הבינלאומי האותנטי כבית הלאומי של העם היהודי, הן בהסכמי סן רמו 1920 והן בהמשכם, כחלק מהסכמי המנדט שניתן לבריטניה ע"י חבר הלאומים בתום מלה"ע הראשונה להקים את התשתית להקמת מדינת היהודים בארץ ישראל.
אין זה סוד ששני קודמיך לתפקיד התעלמו במפגיע מהזכויות הללו של העם היהודי על הארץ, והיו קרובים בגישתם האנטי ציונית לזו של האו"מ ובית המשפט הבינלאומי בהאג בפסיקותיו בכל הקשור לגדר ההפרדה.
נקודת השבר של אימון העם בבית המשפט העליון הייתה דחיית העתירה בדבר פסלות חוק ההינתקות, חוק שהיה מנוגד לא רק למהותו המשפטית והמוסרית של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אלא גם ובעיקר בהיותו מוגדר במתחם המשפט הבינלאומי כפשע נגד האנושות וכטיהור אתני של שטחים מאוכלוסיה על בסיס של אידיאולוגיה פוליטית.
פשע זה היה גם איוולת גמורה מצדה של מדינת ישראל, שכן היא קיבלה למעשה את הטיעון הערבי שאין הבדל משפטי בין שטחי מדינת ישראל בקווי שביתת הנשק 1949 לשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, שכן שטחים אלה מעולם לא היו תחת ריבונות חוקית של שום מדינה אחרת אחרי שלטונה של האימפריה העותומאנית שהובסה ב-1918, ושטחיה בא"י נמסרו לבריטניה כנאמן לצורך הקמת בית לאומי לעם היהודי ולא לשום עם אחר. על כן הפרשנות האנטי יהודית והאנטי ציונית של פרקליטות המדינה, שקיבלה כמובן מאליו את החוק הירדני ואת הסדרי קרקעות שנעשו על-ידי ממלכת ירדן ככוח כובש, הן שהיוו את הבסיס לתביעות כנגד ישובים יהודיים בבסיס פסיקותיך השנויות במחלקות בעניין מיגרון ובתי האולפנה בבית אל. אכן יש התולים את המשבר הזה המאיים על שלומה של מדינת ישראל בעמונה כמו בשאר הישובים באידיאולוגיה של הפרקליטות המקבלת כמובן מאליו תביעות בעלות ערביות על שטחים בתוך הישובים היהודיים.
אבל פסיקתך אדוני הנשיא, בעניין הריסת שכונה שלימה בישוב בית אל ובחירת שופט ערבי הידוע בדעותיו האנטי ציוניות והאנטי יהודיות כחבר בהרכבים הדנים בנושאי קרקעות של הישובים היהודיים הנ"ל ואחרים מעידה על גישה דווקאית, מתגרה וקנטרנית הבאה לתחושתי מתוך חוסר תום הלב שלך ומתוך רצון לשדר את השקפותיך האידיאולוגיות, ולא לעשות דין צדק ומשפט לשמו.
בית המשפט העליון עד אהרן ברק נהג בזהירות, בתבונה ברגישות ובמה שקרוי במידתיות-משפטית ביחס לסוגיות שהן בציפור הנפש של שני העמים הנלחמים מלחמת חורמה על כברת הארץ קטנה שלנו.
בית המשפט העליון בראשותך הרחיק לכת בסוגיית הרס ישובים יהודיים ביהודה ושומרון. אין לעניות דעתי אפילו אפילו מראית עין של איזון וצדק בהחלטות שאתה מקבל לטובת ארגוני שמאל הפועלים במימון זר ללא הגבלה תקציבית של מדינות וארגונים העוינים את מדינת ישראל.
האם זכור לך, אדוני הנשיא, היכן התייצב בית המשפט העליון בסוגיית העתירות נגד הרס העתיקות של הר הבית ושרידי בית המקדש, כמו בשאלת תפילה של יהודים? גם כאשר משטרת ישראל נדרשת למלא אחרי צווי בג"ץ בהר הבית היא איננה ממלאת אחריהם, ובתשובה הקבועה שהיא נותנת למוסד שאתה עומד בראשו נאמר, כי בשל אפשרות של הפרת הסדר הציבורי (ע"י הערבים) איננו מתירים עליית יהודים או איננו יכולים למנוע את הרס המורשת הארכיאולוגית של הר הבית שהיא לא רק
נכס יהודי אלא כלל אנושי.
וכאן אשאל את אדוני: האם אתה כנשיא בית המשפט העליון שקלת אפשרות של הפרת סדר במגזר היהודי כתוצאה מהבצוע של ההחלטה להרוס שכונות יהודית שלמות בעמונה, מיגרון, האולפנה בבית אל? האם קיימת מידתיות משפטית ראויה בפסיקה שלך ושל שופטיך, בעת ובנסיבות בהן קיימת סבירות גבוהה שדם יישפך בעת ביצוע ההרס הנורא הזה המתחייב ממנה? האם שקלת אפשרות לאובדן שליטה אפשרית בשל ההרגשה של המתיישבים שאין סופרים אותם ממטר בבית המשפט העליון שאתה נשיאו?
האם נסתרת מעיניו של אדוני המציאות שבה פסיקות חלוטות של כל הערכאות המשפטיות כנגד פולשים לאדמה לא להם במגזר הלא יהודי בכל רחבי הארץ אינו מבוצעות, או אם הנן מבוצעות, חוזרים העבריינים ובונים על השטח בהתרסה נגד "שלטון החוק" המפלה בין דם לדם ובין דת לדת?
הנה באה המדינה ובקשה ממך למצוא פתרון אחר, מידתי, המקובל לרוב בנסיבות של המחלוקות הלאומיות במדינת ישראל ובשטחים, בדרך של פיצוי, או בקרקע חלופית, ואתה אדוני יכולת לעצור את המפולת ולהיעתר לבקשתה של המדינה, זו שבראשית הדרך אומנם הדרך בקשה באמצעות הפרקליטות להרוס את בתי האולפנה, ואילו אחר כך שקלה שוב את מעשיה ומצאה אותם שגויים, ובשל כל נמלכה בדעתה, התחרטה על כך ובקשה ממך ארכה למציאת פתרון. האם אדוני סבור ששיקול הדעת לדחות את הבקשה, בבחינת ייקוב הדין את ההר, הייתה ראויה ונכונה? האם ההרכב שבחרת בפסיקותיך איננו מעיד כל מטרה שסימנת לך בטרם ישבת על כס המשפט?
צר לי אדוני הנכבד שכך פתחת את תקופת כהונתך כנשיא בית המשפט העליון, שבתואנה של "פסק דין חלוט" "ושל כבוד בית המשפט העליון, ושלטון החוק" סירבת לתחנוניה של המדינה – זו שאתה וקודמך נטלתם בלא רשות ממנה ומהגוף המחוקק סמכויות שלא נתנו לכם – כולל הסמכות לבטל חוקים. ואם בביטול חוקים עסקינן, שבמהותן עומדת כבודה של כנסת ישראל המחוקקת אותן, מדוע יגרע חלקה של המדינה בבקשה לבית המשפט העליון שימחל במשהו מכבודו ויכבד את רצון המדינה. הלא סוף סוף כובד משקלה של ההחלטה אחריותה וסמכותה נופלים על כתפיה של המדינה ולא על כסאו של אדוני.
ברצוני לומר לאדוני ובכל הכבוד הראוי, שופטים הם בשר ודם ולא ישות אלוהית, גם שופטים טועים והמידה של "והצנע לכת" מן הראוי שתהיה חלק מהתרבות הארגונית של המוסד שבראשו עומד אדוני הנכבד.
לסיכום מכתבי אליך, נשיא ביהמ"ש העליון, אל לכם לנצל לרעה את הלקונות התחיקתיות הקיימות במדינת ישראל, ולהימנע מכניסה של בית המשפט העליון אל תוך הואקום הקונסטיטוציוני הזה, שאתה וחבריך אדוני נשאבתם אליו, תוך כדי יישום של אידיאולוגיה שמאל קיצונית ואנטי לאומית שאתם נוהים אחריה. פסיקותיכם אדוני מהוות לעתים פגיעה בכבוד הלאומי הישראלי, באינטרסים הלאומיים, ובחוסנה של החברה היהודית להתמודד עם הסכנות והאיומים המופנים אליה מבית ומחוץ.
כך נמצאו פסיקות שעל פניהן מעידות על עזות מצח ועלבון לאזרחי ישראל, בהן פסיקה הנותנת מעמד של תובע פיצויים ממדינת ישראל לטרוריסט שחטף ומכר בכסף את הטייס הישראלי הנעדר עד עצם היום הזה, רון ארד.
מהיכן נובעת הזו האיוולת המשפטית הזו, אדוני? ומעבר לשיקולי "צדק" האם קיימת לשופטים בירושלים רגישות כלפי בני עמם? תבונה אישית לשקול את מעשיהם בפרספקטיבת זמן של 20 שנות ההפיכה החוקתית של הפרופסור אהרן ברק?
פסיקותיכם אדוני, גם בשאלות כלכליות וחברתיות דומה שהן נגועות בהטיה פוליטית חדה ותמיד לצד שבעיניכם נראה "צד חלש" – מגזר המיעוטים. הטיה זו באה לביטוי בפסיקת קעדן בה חויב ישוב יהודי לקבל כחבר בישוב קהילתי קטן משפחה ערבית שבאה, כמוצהר, למטרה פוליטית ברורה של קביעת עובדות ולא לשם מגורים או שיפור איכות חיים; ולעומת זאת יהודי שבקש לרכוש בית בישוב ערבי נדחה על-ידי בג"ץ בנימוק עלוב של "אפליה מתקנת" לטובת הערבים.
ולסיכום מכתבי אליך, אדוני נשיא בית המשפט העליון, מהו המוסר המנחה אותך ומהו ההיגיון העומד בפסק הדין החלוט שקבלת בפרשת בתי האולפנה? האם האפשרות של שפיכות דמים ומהומות בהן חלילה יישפך דמו של חיל, שוטר או מתיישב עדיפה בעיניך על האפשרות אותה דחית מכל וכל של קבלת בקשת המדינה לפתרון אפשרי שלא בדרכי אלימות?