שיפודים בפייסבוק (17)

החיילת שהושפלה באוטובוס החרדים תהיה דוגמנית. בסדר. היא אומרת שזה לא היה מתוכנן מראש כפרובוקציה לצורך פרסום. גם כן בסדר. אני מביט בתמונות המצורפות לידיעה באתר חדשות ערוץ 2. בהחלט בסדר. מביט בעוד תמונה, או-קיי. היא ממש בסדר. ועוד אחת, אכן בחורה יפה. עיניים בהירות, אין צלוליטיס, פנים נעימות. מה נבקש יותר? אבל אז, למטה, הופיעה וצצה פתאום תמונה שצילמו אותה בחדשות ערוץ 2, בעת הפרשה, כשהיא במדי חיילת. ואז אמרתי: וואו. והוספתי: וואו. וואו. היא הרבה יותר יפה, הכל הרבה יותר יפה, בתמונה שהיא חיילת. אלה העובדות. אחר כך שאלתי את עצמי למה? והתשובה לדעתי היא כי בתמונות הדוגמנות, הקרות, חסר המרכיב החשוב ביותר בערכת התמרוקים ליופי נשי: הישראליוּת.

עכשיו כולנו זקוקים לפרשנים שיגידו בטון זלזלני שאנחנו סתם חוששים משלטון האחים המוסלמים במצרים. זה בסדר. בשל סיבה זו וזו ואף זו האחים המוסלמים לא יפגעו בשלום. אנחנו זקוקים דחוף לאותם פרשנים, אלה שלפני שנה התלהבו עד להינמסות מפני רוח החופש שעולה מול עיניהם המשתאות מכיכר תחריר. אנחנו מכורים לתקווה, אבל מפני שהפסקנו להאמין במשיח, אנחנו מאמינים בפרשנים האלה. אנחנו זקוקים להם, כי המציאות מפרשת אחרת.

הרמתי טלפון ובירכתי מישהו שמאוד שמחתי לברך. זה היה נעים עריידי, חבר שלי ולא רק בפייסבוק. פרופ' נעים עריידי התמנה לשגריר ישראל בנורבגיה. נעים עריידי הוא משורר וסופר הכותב בעברית ובערבית. הוא גם חוקר ספרות ואיש אקדמיה. דרוזי. איש תרבות אמיתי. פעם כשהוא חזר ממשלחת סופרים לסין הוא סיפר לי, בראיון לעיתון, איך הסינים מעריצים את העם היהודי: "הם הזכירו את איינשטיין ועוד דמויות גדולות בני העם היהודי. הם חושבים שהיהודים הם העם הכי חכם בעולם, ויכול לעזור להם במעבר הזה אל הטכנולוגיה המתקדמת בחקלאות ובכל מיני דברים. הם לא אומרים את זה רק בין השורות, אלא מזכירים את זה בריש גלי". שאלתי אותו אז: "לא התחשק לך לספר להם את האמת, מי הם היהודים וכמה הם לא חכמים לפעמים?" "לא באתי לסין כדי לספר להם על הבעיות של ישראל, ויש גם אמיתות יפות, כמובן. אבל לגבי העם היהודי – גם אני לא יהודי ואני מאמין בזה כמותם". אתמול אמרתי לו כמה אני שמח שמינו אותו לשגריר. איחלתי לו הצלחה בנורבגיה, שיש בה עויינות מוזרה לישראל ולכן תהיה לו, כשגריר, עבודה לא קלה. "אני אציג להם את ישראל היפה", הוא אמר. "ישראל היפה זה אתה", עניתי לו. "אתה לא צריך להסביר שום דבר, רק להיות שם. סופסוף עשו משהו נכון במדינה הזו". הוא צחק, והודה לי. ממש מפליא. אם עשו דבר אחד נכון אולי יעשו עוד, וזה יגרום לכולנו להתבלבל.

"ישיבת השרים נפתחת בזאת. על הפרק: יחסינו עם מצרים, התקפה על הכור באירן, חסימת הגבול בסיני, זליגת נשק כימי מסוריה והמשבר בכלכלה האירופית המאיים ליצור גל של אבטלה בארץ. מי רוצה לפתוח, כבוד השרים?" שר: "אני אפתח, אבל קודם, מה שמעתי? שיש מכרז למכוניות של שרים, והבחירה היא בין קאדילק לקרייזלר לבה.אם.ווה? עלי לציין שהכסאות של מכוניות שאינן קדילאק עלולות להיות לא נוחות לי בגב, בזמן האחרון יש לי כאבים בחוליה למטה. עניין רפואי". שר אחר: "אמשיך בדיון, אבל לפני כן: למה לא וולוו? מה הם פתאום מחליטים בלי וולוו". שר שלישי: "דובר פה על כמה בעיות בוערות. עלינו לתת על כך את הדעת, רק תסבירו לי קודם, כדי שנתפנה לדיון: מי בוחר בשבילנו את המכוניות האלה? לדעתי צריך להקים ועדת חקירה בשאלה מדוע אין בכל המבחר יגואר? יגואר זו מכונית ראויה לי. לא יודע מה אתכם, אבל אני הייתי מרגיש שר ומסוגל לדון בכל הנושאים שהועלו כאן קודם, אם לא הייתי מוטרד כל הזמן בשאלה למה אין יגואר".

אני שומע איש אחד מדבר ברדיו בתוכנית למאזינים והוא אומר בערך ככה: "אני לא מבין, אפריקה גדולה פי 1,500 מישראל. מדוע שכל מדינות העולם הסובלות מפליטים, כגון אירופה, וגם האו"ם, וגם ישראל, לא יאתרו איזה שטח באפריקה, יקימו שם חוות חקלאיות, יקימו מדינה נורמלית וייכנסו שם את כל הפליטים? למה הם באים אלינו?” רעיונות מצחיקים הם לפעמים רעיונות נכונים. אבל רק בצחוק מותר לומר אותם. מדוע שמדינות אירופה לא יקימו, בעזרתנו, מדינה נורמלית באפריקה בה שולטים אירופים, אמר המאזין, ולא הבין מה הוא אומר. זה יהיה על שטח שגודלו אחד חלקי 1,500 מאפריקה, ושם יהיה טוב, תהיה עבודה ויהיו בתי חולים, וכל מי שיגיע לשם יהנה ממזון ומזכויות אדם. השחורים בני אפריקה יהיו אורחים במקום הזה, אבל בלי להתערב בשלטון. רק ככה יהיה שם מה שהמאזין הגדיר בניסוחיו המהוססים כ"מדינה נורמלית". מדינה שמפרנסת את תושביה היטב מתוך יבול אדמתה ואוצרות הטבע שלה, ודואגת לרווחת בני אדם החיים בה. מדינה כזו, אם תהיה באפריקה, ודי קל שתהיה, אכן תמשוך אליה את כל הפליטים האפריקנים מכל שאר 1,499 חלקי אפריקה שנמצאים בשלטון עצמאי של אפריקנים, ואשר בהם, ברוב המקרים, קמו ונהיו מדינות רעב ועריצות, עם אפס תקווה לבני אדם. איזה מאזין מצחיק.

סוריה היא מדינה הנמצאת רחוק מאוד מישראל. אלפי קילומטרים, אוקיינוסים, חלל וגלקסיות מפרידות בינינו. זו הסיבה שאנו מביטים בקורה שם באותו עניין שבו אנחנו מביטים גם באור המוזר שהופיע לו בשמיים. טיל? כוכב שביט? מה זה היה? מעניין, אבל לא ממש נוגע לנו אלא אם כן אנחנו מאמינים בחייזרים. המון טוקבקיסטים טענו שהם נחטפו על-ידי האור המסתובב, או שהם ראו בבירור חלון ומתוכו מציצים חייזרים. איש לא טען שהוא ראה חלון שמתוכו מציצים סורים, כי סוריה היא הרבה יותר רחוק, ואף אחד לא יאמין להם. סוריה אומנם נזכרת בחדשות. שוחטים שם ילדים ונשים, או מה, יש מלחמה בין אסד לבין המורדים ומי שינצח בה יחסל את הצד השני. בסדר, וירוס להבה גם הוא מחסל את עצמו בהוראת התאבדות עצמית. בחדשות הופיע גם הסיפור על כוכב הלכת נוגה שעשה נקודה שחורה על השמש, והכל יחד נראה לנו בערך אותו דבר, דברים לא מובנים הקורים רחוק מאוד. הזהירו אותנו לא להסתכל בנוגה בלי הגנה, ואכן נזהרנו היטב, וניצלנו. כל מי שמביט בחלל הרחוק, כגון בשמש או בסוריה, יודע שצריך להסתכל דרך מסך כהה מאוד על העיניים. עד שכמעט לא נראה כלום, ואכן ככה אנחנו עושים. הכל רחוק, הבוקר מדווחים ברדיו שאונס נשים מתקיים בסוריה כל הזמן, אבל זה לא כאן, ואנחנו חיים בכלל במקום אחר ממה שמצויר על המפה.

מדינת ההתחכמות על התחכמות על התחכמות על הסתבכות על התפתלות והתערבבות בבצק עם זפת ועם דבק שמדביק את האצבעות, בכל פעם שמנסים לבצע איזו פעולה. ארץ המקלות בגלגלים מטעם מומחים לייצור מקלות נגד גלגלים שאחרים מסיעים. ארץ הכללים והמשפטים, התקנונים והחוקים, הקריטריונים והנהלים, שטוב שהם מתקיימים כשהם בעד הצד שלך, ואין להם כל תוקף, כל ערך, מוסר או הגיון אם הם נגד ההשקפה שלך. ארץ הניסור וההריסה, ההינתקות והפינוי. ארץ הנימוקים הטובים וההבטחות הנרגשות ברגעי ההרס, שאחר כך תמיד מתבררים כנימוקים מטעים וכהבטחות רמייה. ארץ של אנשים מִסְכֵּנִים או מְסַכְּנִים.