סיפורי פוגי

יתגוררו בקראווילות רוב תושבי שכונת האולפנה האמינו לבדותות של ממשל הזדון, ועברו להתגורר בקראווילות, שהמגרשים הקצו להם. מתוך אמונה לסיפורי פוגי של הממשלה, שרוצה לטהר את יהודה ואת השומרון מיהודיהם. כדאי שיביטו קצת דרומה אל מר גורלם של מגורשי קטיף, שעד היום חיים במחנה העקורים בניצן, ולאף אחד מהמכובדים, שנהנים ממנעמי השררה, זה אינו מזיזי כלל. פעם, כשיעשו את הפוסט מורטם של המפעל הציוני, יקדישו חוקרים מחשבה לתמימות המתיישבים, שהלכו שולל בעקבות הנהגתם, שלא הבינה את המצב. כך היה בגוש ימית, כך היה בגוש קטיף, וכך עתה באסטרטגיה זהירה של סלאמי ביהודה ושומרון - לקראת מכירת חיסול כללית. והם עוד ימציאו עכשיו אידיאולוגיה, שתצדיק את עקירתם ואת שתיקת הכבשים. לא ייצג ג'ון טיילור, בן 57, שירת עשרים שנה בצי הצוללות האמריקני. כל חייו חלם להופיע בנבחרת ארצות-הברית במשחקים האולימפיים. טיילור, שמתאמן בהיאבקות מאז כתה ד', התחיל את דרכו למשחקים האולימפיים לקראת משחקי מוסקבה בשנת 1980, אלא שאז החרימה אותם ארצות-הברית בשל פלישת ברית-המועצות לאפגניסטן. הוא התאמן שש-שמונה שעות ביום, וחי בתנאים ספרטניים בביתו, כדי להכשיר את עצמו לתחרות. בשנה שעברה זכה במדליית ארד באליפות העולם למבוגרים בהיאבקות באלבניה. היאבקות היא מקצוע לצעירים, והמתאבק המבוגר יותר, שייצג אי-פעם את ארצות-הברית, היה בן 37. באפריל התחרה טיילור בתחרויות לקביעת נבחרת ארצות-הברית למשחקי לונדון 2012 בסידר פוֹלס, איובה. טיילור התחרה משך ארבעה ימים מול 24 מתאבקים, שהיו במשקל עד שישים ק"ג, אך לא הצליח לעבור את שלב רבע הגמר. לו הצליח להיבחר, היה הספורטאי המבוגר ביותר בנבחרת האמריקנית. ההפסד לא ייאש אותו, והוא ממשיך להתאמן, כדי להגיע בחודש ספטמבר לאליפות העולם למבוגרים בהונגריה. "כנראה, איני מתאים כבר לתחרות מול צעירים", סיכם טיילור, אב לארבעה, שבנו הבכור תלמיד תיכון. קנאה ההחלטה לעטר את חטיבת המשלוח של הנחתים לאפגניסטן בעיטור הנשיא (PUC) על לחימתה, ערררה גל אי-שקט בחיל הנחתים האמריקני ובזרועות אחרות, שלחמו באפגניסטן ובעירק. אתרים שונים מוצפים בטוקבקיסטים, שתמהים על השוויון ועל הקיפוח, לדבריהם. מאז אחד-עשר בספטמבר 2001 עוטר רק כוח המשלוח (MEF) 1 המתוגבר של הנחתים בעיטור הנשיא, המקביל בחשיבותו לצלב חיל הים (העיטור השני בחשיבותו בארצות-הברית) - על חלקו בפלישה לעירק. הטוקבקיסטים - חלקם חיילים וחלקם בני משפחותיהם - תמהים על היד הקפוצה בהענקת העיטורים בכלל ועיטורים יחידתיים בפרט. להערכתי הצנועה, יתחילו עכשיו הטוקבקיסטים לפנות לחברי הסנאט ולצירי הקונגרס, ויציפו אותם בבקשות לעטר פרטים ויחידות, ואלה יתדפקו על דלתות הפנטגון. יש ממש בטענות על יד קפוצה מדי - גם בהשוואה למלחמות הקודמות של ארצות-הברית. עוול גילוי נאות: אני נכה, לא של משרד הביטחון, ומקנא בזכויות העודפות של נכי צה"ל. יש דבר מאפיין לכל הגופים, המאשרים נכות במדינה - משרדי ממשלה, הביטוח הלאומי, חברות ביטוח ועוד - הם משתדלים לקפח כמיטב יכולתם את הזכאים, להסתיר מהם את זכאותם ולדחותה. כאילו שארנקו הפרטי של הפקיד מעורב בזכויות, שיקבל הנכה. (כדוגמה בוטה - ראו את היחס המחפיר למנוצלי השואה). למה אני קופייץ ...?! משרד הביטחון הכיר רק בשנת 1998 בנכות של 50% בגין פוסט-טראומה של פדוי מהשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, ובית המשפט העליון אישר זאת, בקובעו, כי החוק אינו מאפשר להעניק את הפיצוי מיום הנפילה בשבי. מתברר, כי קצין התגמולים במשרד הביטחון טעה בהתייחסותו להלם-קרב, ובמדינתנו המהוללת פדוי-השבי משלם על טעות זו, שאי-אפשר לתקנה. משהו דפוק מאוד במערכת החוק הישראלי - אם זה אכן כך. נאות תורם לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב החליט לא להעביר תרומה להרחבת ספריית האוניברסיטה - בגלל שהאוניברסיטה ממשיכה להעסיק מרצה, שמסית נגד מדינת ישראל בכל רחבי העולם. לכאורה, פגיעה חמורה בחופש הביטוי, שנשיאת האוניברסיטה מנעה, לדבריה, באי נכונותה לפטר את המרצה. יחד עם זאת, אי-אפשר לחייב את התורם לתרום לאוניברסיטה. כלומר, המרצה, שמעודד חרם על אוניברסיטאות ישראליות ברחבי העולם, הצליח לפגוע באוניברסיטה ובסטודנטים בכך, שגרם לאי-מימוש התרומה. על תרומה כזו עובדים לפעמים חודשים רבים הרבה אנשים, ולדעתי, טוב עשה התורם, שפגע באוניברסיטה. ראוי שתורמים רבים יילכו בדרכו. חופש הביטוי הוא דבר חשוב, לא רק באקדמיה, אך יש לו מגבלות: אפילו אם אתה מרצה, שלכאורה, אין-ערוך לתרומתו המדעית - אינך יכול לזרוק אבנים בהיכל זכוכית, שאתה מתגורר בו. ועוד דבר קטנטן: מניסיוני באוניברסיטאות ארצנו, איני בטוח, שהמרצה, חסיד חופש הביטוי ותומכיו, מעניקים חופש ביטוי וחופש מחשבה לתלמידיהם. ברכות לדימה דימה אדמסקי כתב ספר מדהים על המעורבות הסובייטית במלחמת ההתשה. ספרו, מבצע קווקז, זכה בפרס צ'צ'יק לכתיבה צבאית בשנת 2006. עתה זכה אדמסקי שוב בפרס צ'צ'יק על ספרו, The Culture of Military Innovation , שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 2010, ועומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת מערכות. ברכות לדימה אדמסקי, איש בית-הספר לאודר לממשל, לדיפלומטיה ולאסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, על הישגו חסר-התקדים. עוד מעט השמאל הישראלי מתרגש, כמו הר געש בטרם התפרצותו - כיוון שעוד מעט, כנראה בשבוע הבא - תמליץ וועדה להפוך את המרכז האוניברסיטאי באריאל לעוד אוניברסיטה בישראל. מתוך הכרתו הידועה בחופש הביטוי, רוצים השמאל הישראלי ונציגיו באקדמיה הישראלית, לנוון את אריאל (זוכרים את החרם, שהטילו על אולם התיאטרון של העיר?) ובמסגרת זו - גם נלחמים באוניברסיטה הצומחת באריאל. לשִכים בעיניהם.