האלמוני שהציל את הפלמ"ח

מטה הפלמ"ח במזרע היה בצריף שנקרא 'צריף המודדים של הקרן הקיימת' בפאתי הקיבוץ. "בכל יום א' נערכה ישיבת מפקדים בהשתתפות יצחק שדה, יגאל אלון, אורי ברנר, יצחק דובנו, שוש ספקטור ומפקדים נוספים", העידה בלה גיטליס, חברת מזרע, שהתוודעה לייעודו האמיתי של הצריף כשנקראה לסייע ב'אספקה קטנה' ובעניינים שוטפים. למטה הפלמ"ח היו כמה סליקים - ברפת, בכוורת ליד הצריף, בחדר מגורים סמוך ובעליית הצריף עצמו. הסליק בעליית צריף המטה נקרא 'סליק השבת', משום שבו הוחבאו המסמכים השוטפים בסוף השבוע. אלא שביום הפקודה כשל 'נוהל השבת', והפלמ"ח נחלץ הודות לתושייתו ולאומץ לבו של אדם אחד. מהשעה שלוש בליל השבת השחורה נעו שיירות צבא בכביש עפולה-נצרת, ובשעה ארבע בבוקר כיתרו יותר מאלף חיילים סקוטים את מזרע. בשער המשק הודיע המפקד הבריטי ל'מוכתר' הקיבוץ על הטלת עוצר מוחלט. הלה מחה נמרצות ונקט תרגילי השהיה למשיכת זמן (לפתע התברר שאיש מחברי מזרע ה'ייקים' לא יודע אנגלית). בכל אותו הזמן התנהלה פעילות קדחתנית לניקוי צריף הפלמ"ח. "במעון מטה הפלמ"ח נמצאו באותה השבת שני אנשים בלבד - קצין תורן ואלחוטאית. בשעה שחדרו הבריטים למשק הצליחו השניים בעזרתם המסורה של חברי המשק להסליק את מרבית החומר", נכתב בספר תולדות ההגנה. כשהחלה התנועה המסיבית של השיירות הבריטיות הזעיקו שומרי הלילה את המא"ז (מפקד האזור) פינחס מרומי, וזה רץ עם שני שכניו, אברהם (טוּשֶק) אמרנט ואריה (זיגוֹ) ניר, לצריף הפלמ"ח. השלושה העירו את ציפורה רוזן האלחוטאית ואת יהודה סגס המזכיר הטכני, והחבורה התגייסה בבהילות ל'ניקוי' הצריף. "בליל שבת ישבנו עד שעה מאוחרת והעברתי הודעות באלחוט למג"דים שיצאו לחופשת שבת על שינוי מקום ישיבת המפקדים שנועדה ליום ראשון", כתבה לימים רוזן לאורי ברנר, סגן מפקד הפלמ"ח שחקר את הנושא. "מכיוון שהגיעו שמועות שביגור עלול להיערך חיפוש של הבריטים הוחלט להעביר את ישיבת המפקדים למקום אחר. לא שיערנו שהחיפושים יהיו גם במקומות נוספים. עוד לפני עלות השחר הושלמה הסלקת אמצעי האלחוט, המפות והמסמכים. אני זוכרת היטב שנכנסתי לחדרך, אורי, וחיפשתי אפילו מתחת לנייר שהיה במכתבה מקרטון שהייתה על שולחנך. כשהאיר היום, ולדברי יהודה כבר לא נשאר דבר הדורש סילוק, עזבנו את הצריף". החומר הארכיוני וקופסת המשדר נארזו בארבע מזוודות שהיו בהיכון למקרה חירום, ונתלשו חוטי החשמל של המשדר והאנטנה שהתנשאה מעל הצריף. כל החומר נלקח לסליק במתבן של מזרע, שבו נשמרו דגל הפלמ"ח וחומר ארכיוני. מכיוון שהסליק היה מלא עד אפס מקום הועברו המזוודות הגדושות לסליק במכבסה. עם השלמת ההסלקה הולבש סגס בסינר והוטל עליו לקלף תפוחי אדמה במטבח הילדים, וצפורה נטמעה באוהלי ההכשרה במשק (ונעצרה לאחר מכן). בשעה עשר בבוקר איתרו הבריטים את צריף המפקדה המבוקש והציבו עליו כוח אבטחה מוגבר.

בשעה חמש בבוקר הקהיל פעמון הקיבוץ את החברים למגרש ליד חדר האוכל ושם הם הצטוו להסתגר בצריפיהם. קיבוץ מזרע של השומר הצעיר היה אחד משמונת הקיבוצים שבהם נתקלו הכוחות הבריטיים ב"שיתוף פעולה הגיוני", לפי הגדרת הגנרל ברקר. ייתכן שהודות לשיתוף הפעולה נהגו הבריטים ביחס מקל וסלחני, ובזכותו הצליחה פעולת ההצלה של מחברת הצופן. לאחר הטלת העוצר נזכר סגס שכרטסת השמות של הפלמ"ח הושארה בצריף המטה. "כעסתי על יהודה, כי ידעתי בפירוש שהיה לנו מספיק זמן לסלק את הכול", כתבה לימים האלחוטאית בעדותה. לפתרון הבעיה נחלצה חברת הקיבוץ לאה (לושקה) כץ. לושקה שירתה בתפקיד חובשת קרבית בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ונודעה כ'פייטרית' נועזת. כשהוטל העוצר היא ענדה לזרועה את סרט הצלב האדום שלה, וגייסה לצדה את אליהו פיינמסר הפלמ"חאי כ'סניטר'. הזוג עבר בין צריפי החברים להענקת טיפול רפואי, כביכול, והעביר מידע תחת רוביהם המכודנים של המלווים הבריטים. במוחו של מרומי צצה ההברקה להטיל את משימת חילוץ הכרטסת על יעקב לוי, חבר קיבוץ ששירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי. שלושה שבועות לפני 'השבת השחורה' נולד ערן, בנם הבכור של מרים ויעקב לוי. האב המאושר, שטרם השתחרר מהבריגדה, קיבל חופשה מיוחדת ונסע למשפחתו. "בשעת בוקר מאוחרת נקראתי לחדר האוכל והגעתי כשאני לבוש מדי צבא בריטיים ומלווה בחייל בריטי", שִחזר לוי בעדותו על מאורעות השבת. "פיינמסר ביקש ממני לנצל את המדים שלבשתי על-מנת להיכנס אל המִפקדה של הפלמ"ח ולהוציא משם את מחברות הפלמ"ח. שללתי את האפשרות שאפשר לבצע פעולה כזו מכיוון שהייתי מלווה בחייל בריטי שפיקח עליי בכל צעד ושעל. כאשר יצאתי מחדר האוכל התגלה לי ש'החייל שלי' נעלם. דרשתי וקיבלתי חייל אחר, שכמובן לא ידע מאין באתי. "ניצלתי את המצב החדש והלכתי ישר לצריף הפלמ"ח. במקרה באותו הרגע קיבל המשמר האנגלי ארוחת צהרים וכולם היו מאחורי הצריף. ניצלתי את שרשרת המקרים הבלתי צפויים על-מנת להיכנס לצריף בלי להתגלות. מצאתי את ארון הפח שהכיל את כרטסת הפלמ"ח. קרעתי את עטיפות מחברות הקוד, תחבתי אותן מתחת למדים המגוהצים ויצאתי מן הצריף עם כלֵי האוכל לאשתי ישר לידי הסמל האחראי לשמירה. ראיתי שהוא החוויר והצלחתי לבלבל אותו ולהיחלץ מהחיפוש שערך עליי. בעזרת חייל מלווה שלישי 'מצאתי' את הצריף שלי, פירקתי קרש פנימי בקיר ודחפתי את כל הניירת לחלל הקיר". לאחר הסתלקות לוי החלו חיילי חיל ההנדסה הבריטים בחיפושים יסודיים בצריף. הם חפרו סביבו, עקרו את מרצפות הרצפה, העמיסו את כל הרהיטים והחלו בסריקות בעזרת מגנומטר. הישגם היחידי היה, כאמור, כרטסת של כל לוחמי הפלמ"ח ומפקדיו, אך ללא מחברת הקוד נותר השלל כנכס חסר ערך. בחסות המהומה שהתעוררה בערב, כאשר 71 עצורי מזרע (ובהם שתי נשים) הועמסו מהמכלאות בשער הקיבוץ על משאיות לרפיח ולעתלית, דיווח לוי למרומי על חילוץ המחברת. בגלל החשש שהבריטים ימשיכו בחיפושים הוחלט לשרוף את מחברת הקודים. החומר הארכיוני ודגל הפלמ"ח הועלו באש תנור המאפייה של מזרע, שבער שעות נוספות במוצאי אותה השבת.

פרשת מטה הפלמ"ח מעוררת שאלות. מדוע לא הועלתה רמת הכוננוּת לאחר ליל הגשרים ותפיסת תוכנית 'ברודסייד'? איזה תחקיר נערך בנושא לאחר אירועי השבת (האם בכירי הפלמ"ח חקרו את עצמם)? "לאחר חודש ימים נקראתי לבירור בתל אביב לפני יעקב דורי ויהושע גלוברמן. נדרשתי להסביר את השיקולים להשמדת הארכיון, והַסברתי נתקבלה על דעתם", כתב מרומי ב-1962 (הגם שדורי היה ב-46' באמריקה). להבדיל מחברי מזרע שנחשדו בחברות ב'הגנה' ונאסרו ברפיח, מצבו של לוי היה שונה בתכלית משום שהיה חייל בריטי בשירות פעיל. אם היה נתפס בשעת מעשה, נשקפה לו סכנת הרשעה בבגידה בנסיבות מחמירות לפי חוקי החירום המנדטוריים, שדינה - גרדום. עובדה זו מעצימה את התמיהה מדוע סיפור גבורתו של לוי לא פורסם עד כה. בשנת 1969 חידש אורי ברנר, שהיה מפקד הפלמ"ח בפועל ב'שבת השחורה', את חקירת הנושא. בראיון עם מרומי שאל אותו ברנר: איך ניצל מפתח הקוד של הכרטסת? מרומי ענה: אינני יודע. "איך לא נתפסה המחברת השחורה, שבה היה המפתח של הכרטיסייה, אינני זוכרת", כתבה אז שוש ספקטור. לעורך ספר על 'השבת השחורה' כתב ברנר ב-1982: "לפני שנים מספר, בוודאי למעלה מעשר, סיפרה לי שוש ספקטור כי שמעה על חייל חבר-מזרע שהוציא ביום החיפוש חומר מצריף הפלמ"ח שם. לבקשתה נסעתי איתה אל אותו חבר. מה שזכור לי הוא כי האיש לא ידע כבר אז לענות על הרבה שאלות, ולא ידענו מה לעשות בעדותו (אין ספק כי אכן היה ביום החיפוש בצריף)". במלאת ארבעים שנים לשבת השחורה (1986) פורסמה ב'דפי מזרע' רשימתו משכבר של אברהם אמרנט על אירועי הפרשה. למקרא הדברים פנה אליו לוי וביקשו לתקן את גרסתו. "נדמה לי שמגיע לי 'קרדיט' על מעשה שעשיתי בזמנו והוא לא נודע ברבים", כתב. רק כעבור עשר שנים פורסמה רשימתו של אמרנט ז"ל, לאחר שהכניס את תיקונו המבוקש של לוי.

לאחרונה קיבלתי מארכיון הפלמ"ח את מכתב עדותו של יעקב לוי על חלקו באירועי 'השבת השחורה' במזרע. כשהתקשרתי לבית הדיור המוגן וביקשתי לשוחח עם לוי, נמסר לי שהוא נפטר לפני ימים אחדים בשנתו ה-89. "הוריי עלו ארצה ב-1938 והגיעו לקיבוץ מזרע במסגרת 'עליית הנוער'", מספרת אפרת לוינברג, בִּתו של יעקב לוי. "הם עזבו את מזרע ב-62' ועברו למושב בית-שערים, שם התגוררו עד מעברם לדיור מוגן". לוי שירת בכל מלחמות דורו ובעזבונו אותות מהבריגדה, ממלחמת העצמאות, ממבצע קדש, מששת הימים ומיום כיפור. "אבא בכלל לא היה 'פייטר' וממש לא התפאר בעלילות גבורה", מספרת בתו. "את סיפוריו תמיד תיאר בריחוק אובייקטיבי. הוא היה אדם רגיש מאוד ורחב אופקים, והעובדות והדיוק היו לחם חוקו. חרה לו שהוא לא זכה להערכה על המעשה שלו בשבת השחורה. זה סיפור שמלווה את המשפחה כל החיים. הוא לא כעס, אבל לא הבין איך סיפורו הושתק. הוא הרי לא עשה זאת למען עצמו. כשסיפר את סיפורו תיאר זאת תמיד כצירוף מקרים. לדבריו נקלע לאירוע בנסיבות אקראיות ובסיטואציה נקודתית מאוד". למה הוא לא פִרסם את סיפורו? הוא לא ידע ליחצן את עצמו. זה לא התאים לאופי שלו. אבא היה נגר אמן ולימד נגרות. כשיצא לפנסיה הוא הפך את הנגרייה לאטליֶה והתחיל לצייר. ציוריו הצבעוניים מלאי אור וחיוּת. היה לו חלום שפעם מישהו יבוא לתקן כיסא שבור ובמקרה יראה את ציוריו ויגלה אותו. הוא תמיד חיכה שמישהו מבחוץ יגלה אותו. לפני פטירתו הוא התכוון לערוך תערוכה מציוריו, וחודש לאחר מותו התקבלה תשובה חיובית מגלריית 'קסטרא' בחיפה. ב-14 ביוני נפתחה התערוכה והיא תהיה פתוחה עד 15 ביולי".