כי המאבק החברתי הוא כבר לא על דיור, ולא על יוקר המחיה, ולא על מחירי הקוטג' או על מלאי הקרקעות לבנייה. הוא גם לא על החינוך, הבריאות או הרווחה. הוא לא על אלה, ובאותה העת הוא גם על כל אחד מאלה. הוא לא והוא גם, משום שהוא מאבק על פניה של החברה הישראלית כולה, על אורחות-חייה ועל ערכיה. הוא מאבק על דמותה של החברה הישראלית ועל עתידה.
זהו מאבק שעיקרו הוא ניצחון הרוח על החומר, וזוהי תמצית חיינו כאן כעם, כאומה. באנו הנה בראשית המאה הקודמת עם חלום שנישא על כנף הרוח, וזה כל מה שהיה לנו. והגשמנו אותו בחומר, בנינו, עבדנו, הזענו והקמנו את המדינה הזו מעפר ואפר. את כל זה עשינו ביחד. למרות ההבדלים בין עדות ותרבויות, ובזכות ההבדלים הללו.
ומאז, אש זרה עברה כאן והציתה להבות גדולות של ניכור, בידול ואפילו שנאה. התחלנו לקרוא זה לזה בשמות "סמולנים" (אני עדיין משוכנע שהמילה הזו נולדה אצל בור שאינו יודע קרוא וכתוב, ומאז אומצה לחיק מפיצי שטנה).
אש זרה רצה כאן בשדות שהיו פעם שדות חיטה וחרציות, אש זרה של ניכור, סיאוב, דיכוי ושיסוי. אש של שליחי ציבור שנותנים לציבור את מבוקשו (דם ושדות קטל, גיוס שווה לכולם), במקום לספק את צרכיו כדי שיפסיק לבקש את דם אחיו.
אש זרה רצה כאן ומעלה באש את המרקם החברתי של תמיכה, עזרה, חיבה, ידידות ושמחה. אש זרה של פשע, גזל, עושק וגניבה, שוחד ושלמוני בצע. ראשי ערים, שרים, שליחי ציבור וחברי כנסת, רבנים, בעלי ממון, ברוני תקשורת ואנרגיה. תרבות ציבורית של גנבי סוסים. מוכרים לך ביום את שגנבו ממך בלילה.
אין דרך אחרת אלא לנקות את המרחב הציבורי שלנו מכל אלה. במקום שבו אין אנשים, הייה אתה לאיש. דפני תקעה יתד קטנה והעירה את האיש והאישה שבנו. התעוררנו, פשוט, כי אין דרך אחרת. עולם כזה איני רוצה להשאיר לילדיי.
בעולם הזֶן של יפן נוהגים לומר: "אם אתה מדליק עששית לחברך, היא תאיר גם את דרכך שלך". כמעט חצי מיליון עששיות דלקו בקיץ שעבר הודות לדפני, ואני מאמין שהן ידלקו גם הקיץ הזה. להתראות ברחוב קפלן במוצ"ש הקרוב. כי אנחנו השתנינו, עכשיו תורם!