חזרתי כרגע מאירוע די מיוחד, במקום שקוראים לו פישקא, ברחוב אילת בתל אביב. שם התכנסו צעירים שעלו למולדת מרוסיה וצמודותיה, והיום הם כותבים בעברית. היו באולם בערך 50 צעירים. באייפוני צילמתי כאן חלק.
הם הגישו שירים שהם כתבו. רובם שירים טובים, ובעיקר, מוגשים בכבוד לשירה: בעל-פה. כמי שחזה בהרבה ערבי משוררים שנולדו בישראל, למדתי שהמשורר הישראלי כמעט אף פעם לא יגיש את שירו בעל פה ובדרך כלל יקרא אותו מהנייר או מספר, לא פעם יעשה מעידות בקריאת מה שהוא עצמו כתב.
טוב, על סירה מנייר מקופל שנתנו לי שם כחלק מאיזה ריקוד פגאני ששתי צעירות העלו, רשמתי שורה או שתיים מתוך השירים:
"באחד מחדרי לבי, לאחר שנפרץ, נמצאה גופת גבר במצב ריקבון מתקדם" (נדיה גרינברג) וגם: "יהודים ממזרים אנוכיים, אמר קיסינגר, וידעתי כי דובר עלי" (שורה משיר אחר שלה).
"התכוננתי חצי שעה על-מנת לא לשקר עשרים דקות" (מתוך שירו של מיכאל נגלה)
"כשבעבודה שולט אפור עכבר", (מתוך שירה של יוליה שטיינגרד)
ובעצם מספיק רק שם השיר של אלכסיי טשייב, מנחה ומוביל סדנת הכתיבה, כדי להסתקרן: "בחתונתה של אשתי לשעבר".
היו עוד שורות ששווה לצטט, אבל סירת הנייר הייתה קטנה.