זו הציונות, חבר

לא קל למדוד את הקילומטרז' שעשה בנימין נתניהו מאז החלטת בית המשפט העליון על ביטול חוק טל לגיוס החרדים והחלטתו "ההיסטורית" להביא לשינוי הנדרש ועד להתבוססות בדיונים יומיים וליליים כיצד מרבעים את המעגל לאחר מריטת הנוצות מהחלטה זו, שמתברר כי הייתה לתפארת המליצה. נתניהו מינה את ועדת פלסנר, במהלך מתוקשר כהרגלו, רק כדי לבטלה רגע לפני הגשת המלצותיה. הוא נאלץ לשוב אליה בלחץ הפגנת "מחנה הפראיירים" שלאחריו שקע בסדרה מתישה של דיונים בימי שרב אלה, מתוקשרים כמובן, בפזרו מדי פעם סימני דרך כי ההסדר נמצא מעבר לפינה. אבל נכון להיום לא חלה כל התקדמות במציאת פתרון ומכל מקום מה שהובטח בתחילת הדרך כבר לא ייושם עד פקיעתו של חוק טל בסוף חודש זה, אם בכלל. אפשר להגיד על ביבי נתניהו הרבה דברים, טובים יותר וטובים פחות, אבל מנהיגות בשעת מבחן אמיתי קשה לאתר אצלו, אם לשפוט על-פי הרקורד שלו כראש ממשלה בשתי קדנציות המשתרעות נכון להיום על כשש שנים. קשה להאמין כי הוא היה מגיע להסכמי אוסלו - אף כי בקדנציה הראשונה שלו נחתמו עם הרשות הפלשתינית הסכמי חברון והסכם וואי, על הערכות צבאית חדשה ביו"ש, שנגזרו מאוסלו - או שהיה מחליט על הנסיגה מלבנון, או על ההינתקות מרצועת עזה. בלא להביע דעה לגבי תבונתן המאוחרת של החלטות אלה, מדובר כאן במיצוב של מנהיג המוכן ליטול סיכונים, להפעיל את סמכויותיו כדי לקבל החלטה שהוא כראש הממשלה, חושב כנכונה וטובה למדינת ישראל, גם בסיכון מעמדו הפוליטי בקרב תומכיו וחסידיו. אז נכון שנתניהו ואנשיו יגרסו כי הוא לא איש של החלטות המסכנות את ביטחון ישראל והוא משרת היטב את האינטרסים שלה, גם במחיר המשך הקיפאון המדיני עם הפלשתינים, או בניהול המשבר עם אירן באיומים מפורשים ומרומזים על פעולה נגדה, בתאריך שמתרחק בכל פעם שמתקרבים אליו. במובן זה יאמרו מי שיאמרו כי אי עשייה היא גם אסטרטגיה. עובדה, בין יתר הנימוקים למתן פרס ישראל על מפעל חיים ליצחק שמיר, היה האיפוק שהפגין במלחמת המפרץ הראשונה למרות מטחי הטילים שנחתו על ערי ישראל. אז מי יודע, אולי זה יקרה בעתיד גם לנתניהו... תסמונת התדמית הציבורית אם בזירה החיצונית אנחנו לא השחקנים היחידים, ובשמו של הביטחון אפשר לעשות ואפשר לדחות החלטות ופעולות, ויש גם את הגלוי והנסתר, הרי בזירה הפנימית הכול גלוי ותלוי רק בנו, כלומר מה תעשה ההנהגה. כאן בולט דפוס ההתנהלות של נתניהו, שאפשר להגדירו כתסמונת התדמית הציבורית. בניגוד גמור ליצחק שמיר אותו הספיד ברגש לפני מספר ימים, שראה בתקשורת או בסקרי דעת קהל תכופים, עניין של מה בכך, ולבטח לא משהו שאמור היה להשפיע על מה שיעשה או לא יעשה, בנימין נתניהו שבוי בדימויו הציבורי ובמה שנאמר ונכתב אודותיו. כל ידיעה זוכה מיד להתייחסות ולתגובה. הוא רואה את התנהלות הרחוב ומגיב בהתאם: ועדת טרכטנברג לא הייתה באה לעולם ללא הפגנות הקוטג' והאוהלים; השהייה או מיתון העלאות מס הבלו על הדלק, היו היענות לתרעומת ציבורית חוזרת ונשנית; רק כאשר הלכה וגברה הביקורת על תופעת המסתננים דרך גבול סיני הפרוץ לכל רוח, שינס נתניהו את מותניו כדי להאיץ את הקמת הגדר לחסימת הגבול. בינתיים הרבה מאד סוסים ברחו דרך הפירצה וממלאים את רחובות עירינו. נתניהו הוא ציוני, בן למשפחה של ציונים ויהודי גאה. בכל נאום הוא נותן לכך ביטוי אמיתי ואף רגשי. אם כן, מדוע הוא מתקשה להכריע הכרעה של מנהיג בנושא כה חשוב וקריטי כמו השוויון בנטל השירות הלאומי, הצבאי או האזרחי, במדינת ישראל הציונית. כל סיבובי השיחות הנוכחיות, הפילפולים המילוליים וההתפתלויות הנפשיות אינן יכולות לשרת את המטרה הזו. נתניהו מדבר כבר על הסדרי השוויון שישמרו על אחדות העם, מטרה נעלה כמובן, אבל בעייתית מבחינה לוגית, אלא אם הוא מתכוון, שאחדות זו תכיל בתוכה גם אחדות בנשיאת הנטל. אז למה לא לומר זאת במפורש ולא לעורר את המחשבה כי בעצם הוא מדבר על אחדות אינסטנט? הקיים דבר כזה? הרזה והשמן בואו נחדד עוד קצת את תובנת אחדות העם בהסבר שאיננו עולה לעולם על פני השטח: התביעה לשוויון בשירות היא תביעה של המחנה הציוני, שהוא הרוב בעם, כלפי המחנה הלא ציוני, החרדי, שהוא מיעוט בעם והערבים שהם מיעוט במדינה. שני מגזרים אלה המהווים כיום כ -30% מאוכלוסיה אינם שותפים בנשיאת הנטל מאז שהמדינה החליטה להעניק להם פטורים, כלומר זכויות, בלא לדרוש תמורה, כלומר חובת השירות. נתניהו אמור היה לזכור ולנסות ליישם כאן את קריאתו הישנה על "יתנו - יקבלו" שנאמרו אומנם בהקשר אחר אבל לבטח היו יכולים להיאמר גם בעניין שלפנינו, אילו תפס אותו כהזדמנות היסטורית ואולי חד-פעמית לפתור בעיה קשה ומסובכת, המשסעת את החברה הישראלית. זאת וגם זאת: נתניהו, שבהיותו שר האוצר דיבר על הרזה הנושא על גבו את השמן, בהתכוונו למגזר העסקי הרזה והמגזר הציבורי השמן. מאז חלפו שנים ספורות והוסרו המסכות: התעוררה תנועה של מחאה חברתית קולנית, הסתברה הריכוזיות בכלכלה והתגלתה תופעת התספורות ההרסנית של הטייקונים. היום כבר לא ברור מי השמן ומי הרזה. לעומת זאת כן ברור כי הרוב הציוני הוא עדיין השמן והוא נושא על גבו את הרזה הלא ציוני. אלא שזה הולך ותופח בהתמדה ומשקלו הולך ורב. כבר ניתן לראות את האופק בו משקלו ישתווה לזה של השמן, שיאלץ אז להאט את תנועותיו. מנהיג הרואה למרחוק ומבקש להבטיח את עתיד המדינה צריך לחשוב על יום כזה, ולהאזין למתריעים בשער כבר היום. במקום זה מתנצחים על גיל המתגייסים, המכסות והעונשים למשתמטים, משל מדובר היה ביצירת בריאה חדשה ובלתי מוכרת. ספק אם ניתן כך לרדת לרזולוציות של החשבון האמיתי של עלות מול תועלת לאורך השנים בעתיד: על מידת תרומתו האמיתית של חרדי לצבא (האם הוא יכול ביום מן הימים לפקד על יחידות עילית, חטיבות, טייסות, מערכות מחשב או שכישוריו יתמצו בשמירות ועבודות רס"ר). כיצד ייראו היחידות בהן ישרתו - תנאי השירות, בנות חיילות - וכתוצאה מכך מה יהיה מחירם הכספי הישיר והעקיף. נדמה כי בשלב הנוכחי ההתנצחות הגיעה לשלב בו במקום להכריע הכרעה היסטורית, כל צד רוצה בעצם לחזור הביתה בשלום ולסמן וי של ניצחון, כי המטרה איננה היערכות לקראת היום בו השמן והרזה ישתוו במשקלם, אלא ליום בו יפתחו הקלפיות בבחירות לכנסת הבאה. לדעתי, אילו כולם היו יורדים מן העצים שטיפסו עליהם ומתכנסים מתחתיהם, היו יכולים לדון ולשקול בצילם ביישוב דעת, על מימושו של חזון השוויון הקבוע במגילת העצמאות שלנו: במקום להתמקח מי וכמה יגויסו לצבא ולשירות אזרחי, צריך לקבוע כי כל אחד מבני ה-18 הכשירים בקרב החרדים והערבים יגויסו רק לשירות לאומי אזרחי של שלוש שנים, כפי שזה קורה בצבא עם בני הרוב הציוני (אינני מתעלם מכך כי יש כבר חרדים המשרתים בצבא אם כי מספרם לא משמעותי). בדרך זו יחבור המיעוט לרוב ויוכל לתרום תרומה אמיתית ולא מדומה למדינה. נדמה שהחשבון הכספי יהיה אז הרבה יותר הגיוני, מאוזן ושוויוני. אין מדובר בגזירה שאוכלוסיה זו איננה יכולה לעמוד בה. נהפוך הוא. במקרה של סירוב לקבל זאת, ברור יהיה, כי למסרבים קשה עדיין להזדהות עם המדינה וערכיה. המסקנות המתבקשות מובנות מאליהן, ולא במלים.