התערוכה החדשה במוזיאון ת"א החדש "צפיפות החומר", מביאה לקהל הישראלי את הטרנד האחרון באמנות ההודית, זה שהתקבל כבר במרכזי התרבות כעכשווי דיו, ולכן - כסחיר בגלריות.
המעבר מהתרבות הגבוהה של האמנות ההודית המסורתית לטרנד החדש, קצת טראומטי למי שלא ראה את מה שהתרחש באמנות ההודית (ובמקביל - גם לתהליכים ההיסטוריים שעברו על הודו), במאה-מאה וחמישים השנים האחרונות. בתערוכה מרשימה שערך ה MET (מוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק) בשנה שעברה, בה הוצגו גדולי האמנים ההודים מכל הדורות, נחשף השלב המחבר בין הישן לחדש של היום. אמנים מרשימים ביותר מהמודרניים, שלא רבים דיים הוצגו שם, גרמו להשתאות והכרה בשינויים שעברו הדורות האחרונים בגישתם לאמנות. מי שירצה להרוות את צימאונו לנושא - ידפדף אחורה לביקורת שלי על תערוכת רבינדרנאת טאגור שנערכה בסתיו האחרון באסיה סוסייטי.
גם אם האלמנטים המסורתיים מבצבצים בעבודות הגדולות והצבעוניות שראיתי ב MET, הרי הנושאים וסגנון הציור השתנו לחלוטין. כל אלה - היו המקדם למה שקורה היום באמנות ההודית. ומבלי להכיר זאת - המהפך נראה כאן פתאומי. אך לא. תת היבשת הודו, שמספר תושביה הוא כמעט הגדול ביותר בעולם, וכך גם מספר ענייה, הופכת עם זאת מיום ליום למעצמה עולמית בתחומים כמו ההייטק, היהלומים, המדע והמחשבים. מה שהעיניים רואות ברחובות הערים והכפרים - אינה התמונה לאשורה. וכך הביאה יוזמה של זוג ישראלי צעיר שחי כמה שנים בהודו, והתוודע להתפתחות המהירה גם בתחום האמנות, לקשר בין מוזיאון ת"א ויתר הגורמים, ולהביא לישראל לראשונה תערוכה של אמנות הודית חדשה ורעננה.
לוכד את העין
אם ננתח את העבודות לפי הקריטריונים המקובלים מול כל אמנות חדשה - אז הביקורת מורכבת. חלק מהעבודות מרהיבות, כשהן עדיין מקבלות את הרעיון הראשוני ליצירה מהאמנות המסורתית (כמו הפסל "סיפוח”, של ג'יטיש קאלאט מ-2010). הודות להגדלת מימדיה של פתיליה ביתית מסורתית למימדי ענק, התאפשר לאמן לפסל מכל צידיה אלמנטים הודיים מסורתיים, כמו דמות הדרקון ועוד חיות טורפות - כשכל זה מרמז על המציאות הרוחשת במומביי, ועל אלמנט ההישרדות בתוך הזוהר הכוזב של העיר הגדולה.
ב"מעלית מתת-היבשת" של ג'יג'י סקריה מ-2011, נכנסים הצופים לכאילו מעלית, שהנוסעים בה "יורדים" לעומק מהגובה בו הם כביכול נמצאים, בעוד על קירות המעלית מוקרנים מראות העיר שכאילו נשקפים מקירות המעלית. ממעמקי מרתפי הבנין "עולים" לקומה העליונה עד לפנורמה של העיר כמטאפורה למיבנה החברתי בהודו, הבנוי על קאסטות מהודקות, שגם כיום עדיין אין לגשר על הפערים ביניהן. ציורים מועטים ביותר מוצגים בתערוכה. רובם נעשו תחילה במחשב ואח"כ הועברו לבד. צבעוניות מלבבת מצויה בכולם, וכמו רוב העבודות בצילום, בוידיאו ובפיסול המוצגות בתערוכה, ברובם קיים במידה זו או אחרת, השילוב של מקורות התרבות העתיקה, המיסטיקה והמיתולוגיה ההודית, יחד עם רעיונות מושגיים ופוליטיים.
הקטלוג המלווה את התערוכה מכיל מאמרים מעמיקים, שמבהירים לצופה פרטים שמעשירים את החוויה באופן מוחלט. המוצגים לוכדים את העין, מלאים עניין ומעוררים תהייה, ושילוב כל האלמנטים שהוזכרו קודם לכן, הוא שיוצר את תמונת הסצינה האמנותית בימים אלה בהודו.
הדוגמה הבולטת ביותר למה שנאמר היא עבודתה של סאקשי גופטה מ-2008 "חופש הוא הכול". העבודה הנראית כמו שטיח ענק מסורתי, מורכבת משאריות חומרים תעשייתים שהשימוש בהם כבר כלה מן העולם. ברגים, אומים, מסמרים, טבעות וסלילים חלודים, כולם נארגים במלאכת מחשבת דקדקנית לכדי שטיח יפייפה. אך אם תנסו להלך עליו - תחושו את קשיות החומר, בניגוד למראית העין. העבודה ממחישה את המעבר מטכנולוגיות תעשייתיות של פעם לטכנולוגיות דיגיטאליות, והפיכת מלאכת הכפיים למשהו ארכאי.
כדי לקבל תמונה רחבה על התערוכה, חובה לבקר בה, כי רב בה המגוון של הטכניקות והמוצגים, וכל אחד ימצא בה את מה שיאהב יותר או יאהב פחות. אבל חשיבותה של התערוכה בפתיחת אשנב לקהל היושב בציון, התרבות המתפתחת וכיווניה של תת היבשת הודו.