טיפול נקודתי

באולימפיאדה היוונית העתיקה, כל אתלט עמד מול פסל זאוס ונשבע שהתאמן לקראת המשחקים במשך עשרה חודשים לפחות. יש הרבה מה לומר בגנות המשחקים האולימפיים העתיקים, על נימת הלוואי האלילית ועל פולחן גוף האדם שרווחו שבהם. אבל לפחות היה בהם החן של חובבנות בריאה. ספורטאי מודרני היה מגחך לשמע השבועה הזאת: עשרה חודשים? הרי כל חייו מאז גיל שמונה משועבדים לאולימפיאדה. אומרים לנו שהספורט מועיל לבריאות. זה ודאי נכון - לגבי ספורט חובבני. אבל ספורט מקצועני הוא גיהינום בריאותי. אינני מדבר רק על בריאותם של ספורטאי הכורסה, הנוזפים בחלוצי קבוצתם בעודם מפצחים גרעינים מול הטלוויזיה. ספורט מקצועני מטיל על הספורטאים עצמם עומס גופני גדול הרבה יותר ממה שהגוף האנושי אמור לשאת. אנחנו רגילים לראות ספורטאים נפצעים. הפציעות הללו נתפסות אצלנו כחלק מהמשחק. אבל בשבילם זה כלל אינו משחק. רבים מהם יהיו נכים עד שארית חייהם. ושארית חייהם תהיה לעתים קרובות קצרה יותר ממה שהייתה יכולה להיות. אינני מדבר רק על אִגרוף. בכל ספורט קבוצתי, האנשים הכי חזקים בעולם מתנגשים זה בזה באופן אלים. איזה טוב יכול לצאת מזה? בספורט אישי, ספורטאים אומנם לא מתנגשים בדרך כלל באיש, אבל הם מנפחים את שריריהם ושוחקים את סחוסיהם כדי להגיע להישגים גופניים שגוף האדם לא נועד להשיג (ולמען האמת, גם לא צריך להשיג). המאמץ הגופני המוגזם פוגע גם במערכת החיסונית של הספורטאים. ועוד לא דיברנו על השימוש הרווח בסמים למיניהם. בספורט מקצועני אין שום דבר הומני. האולימפיאדה המודרנית אינה חגיגת בריאות טבעית ולא הפגנת כבוד לגוף האדם. היא בסך הכול חלק מתעשיית הבידור. הספורטאים המקצוענים הם הגלדיאטורים שלנו. אנחנו מוחאים להם כפיים ושולחים אותם שוב ושוב לזירה, עד שהם נטרפים.

האולימפיאדה היהודית (להבדיל): מעמד סיום הדף היומי. רבבות יהודים בכל רחבי העולם סיימו ללמוד במשך שבע שנים וחצי את כל התלמוד הבבלי. אם לימוד תורה הוא התעמלות לנשמה, אז סיום הש"ס הוא האולימפיאדה. אצלנו אין תחרות ואין מקצוענות: כשמדובר בתורה, איש אינו מקצוען. כמה זר מפעל הדף היומי לרוח התרבות העכשווית. לומדי הדף היומי בחרו למרוד בתכליתיות ובהישגיות של המאה ה-21, ולמדו יותר משבע שנים בלי לקבל משכורת, תואר או תעודה. לימודם מתריס גם נגד ה"רוחניות" הניו-אייג'ית, המרפרפת בקלילות בין עולמות רוחניים שונים. לומדי הדף היומי, אולד-אייג' שכמותם, בחרו להתחייב ללמוד מדי יום אותו טקסט יהודי נושן, ועוד בארמית. זה שנים מדברים אצלנו על משבר בלימודי הגמרא בחינוך הדתי. והנה, במקביל לתלונות של ילדינו, הוריהם מתמסרים בהתלהבות ללימוד מתמשך של אותה גמרא עצמה. מה שמלמד אותנו משהו בנוגע לחוסר הפופולריות של הגמרא בגיל התיכון: זה לא היא, זה אנחנו.

מי שבכל זאת מתעניין באולימפיאדה הלא-יהודית, מוטרד מהשאלה למה הספורטאים הישראלים נוטים להיכשל בה. לדעתי, התשובה פשוטה: ענפי האולימפיאדה נקבעו תוך הטיה אנטי-ישראלית. למשל, בזמן שהגויים מקפצים כתיישים בכדורעף חופים, הישראלים מצטיינים דווקא בכדורעף חופרים: אין כישראלי מי שיודע לנתח במומחיות, ממעמקי כורסתו, את כל חולשותיהם וטעויותיהם של הספורטאים השונים. מצפים מהמתמודדים שלנו שיטילו כידון. מה לעשות, הישראלים מצטיינים דווקא בהטלת דופי. בקפיצה לרוחק אנחנו קצת חלשים, אבל אלופים בקפיצה למסקנות. גם התעמלות אמנותית ממש לא מתאימה לאופי הקולקטיבי שלנו. אנחנו מעדיפים התעלמות אמנותית. ממשלות ישראל בעבר קבעו שיאים עולמיים בתחום זה, כאשר התעלמו באלגנטיות מתהליך ההתגרענות של אירן, מהסכנות שיש במו"מ עם טרוריסטים, ועוד. למה אלו אינם ענפים אולימפיים? רק בגלל האנטישמיות של הוועד האולימפי. באיזה תחום אנחנו ללא ספק המובילים בעולם? קרב רב. ועל זה - בשורות הבאות.

מתקפה עקובה מדיו מתנהלת זה כמה שבועות נגד תוכנית הלימודים החדשה בתנ"ך לחינוך הדתי. התוכנית זכתה לגיבוי מצד הרב חיים דרוקמן, הרב יעקב אריאל ועוד, אך מתברר שזה לא מספיק. כמה רבנים, בעיקר מ"ישיבות הקו" (היינו, מישיבת הר המור ובנותיה) החלו להתקיף בחריפות את התוכנית ואת האנשים הקשורים אליה, ביניהם המפמ"ר (מפקחת מרכזת) החדשה לתנ"ך, מירי שליסל. בין המותקפים גם הרב יעקב מדן, שהיה שותף (עם רבים אחרים) לעיצוב התוכנית, ומוּכּר כאחד מגדולי מורי התנ"ך של הדור הזה. מהי עילת ההתקפה? אנשי משרד החינוך העלו לרשת חומרי העשרה למורי התנ"ך, וחלק מהחומרים שהיו שם לא מצאו חן בעיני כמה רבנים. החומרים הללו כבר מזמן לא ברשת, אבל המתקפה נמשכת. על הדרך התקיפו כל מי שקשור בדרך כלשהי לתוכנית הלימודים, או לרב מדן, או לתנ"ך. היו שהסתייגו אפילו מימי העיון הפופולריים של מכללת הרצוג באלון שבות, שזכיתי להשתתף בהם השבוע. אגב, לימי העיון בתנ"ך שלום: הגיעו אליהם כ-7,500 לומדים - מספר שיא היסטורי. ההרשמה נסגרה הרבה לפני המועד המתוכנן. המוחים ימחו כמנהגם, והלומדים ילמדו כמנהגם, והכול על מקומו יבוא בשלום.

מעשה שלא היה ולא נברא, אלא משל היה: הרב אוהב-ישראל ארגן יום עיון לקראת תשעה באב. הוא ביקש ממזכירתו להזמין ליום העיון את הרב קַו. המזכירה טעתה והזמינה במקומו את הרב בר-קַו. הרב אוהב-ישראל ראה את הרב בר-קו מגיע לאולם, והשתולל מכעס: הוא לא בקו שלנו! כפירה! אפיקורסות! נשמת האומה בסכנה! הרב בר-קו הנבוך החל להתנצל, אך כלום לא עזר: הוא נאלץ לעזוב את האולם בבושת פנים. סוף-סוף יכול היה הרב אוהב-ישראל לעלות לבמה, ולפתוח בחגיגיות את יום העיון בנושא "אהבת חינם".

בני חזר מהיום הראשון של הקייטנה בזעף קל: שמו אותו בקבוצה עם הרבה ילדים מכיתה אחרת. ביום השני הוא כבר חזר נלהב, והפציר בי לשמוע וריאציה של שיר המורל הקבוצתי: "הירוקים הכי טובים, כל האחרים סתם מטומטמים". היו לי הסתייגויות מהשיר, ולכן הצעתי לו חלופה: "הירוקים הכי טובים, כל האחרים קצת פחות טובים". הוא דחה את הצעתי בבוז. בסוף מצאנו איזו פשרה. כך גיליתי שוב כמה קל לקבוצה כלשהי להתאחד באמצעות עוינות משותפת ל"אחרים", יהיו אשר יהיו. בשנים האחרונות, בכל כמה שבועות או חודשים פורץ פולמוס מר בין פלגים שונים בציונות הדתית. בדרך כלל מעוררי הפולמוס הם מנהיגי הציבור המכונה בפי אחרים "חרד"לי" ובפי עצמו "תורני". לעתים קרובות קשה להבין על מה בדיוק יצא הקצף. כשנשאל הרב שלמה אבינר לפני שבוע אם לא כדאי להגיע להסכמה בנושא התנ"ך כדי למנוע פילוג בציבור הדתי-לאומי, הוא השיב: "הפילוג כבר נעשה". מישהו העלה באוזניי את החשש, שהעימותים והפולמוסים הם חבלי הלידה של ציבור חדש, ההולך ומתבדל מהציונות הדתית. ואין שום דבר שיכול לגבש את הציבור החדש הזה, החרד"לי/תורני, יותר מאשר מנה הגונה של עוינות כלפי "האחרים", כלומר, כלפי אלו שאינם "תורניים", או שאינם ב"קו", או סתם שאינם הם. לפי התיאוריה הזאת, יש מנהיגים שבאופן תת-מודע מחפשים מחלוקות, כדי לחדד את ההבדלים בין הציבורים. מחלוקת התנ"ך היא מצערת ולא נעימה, ואם חלילה נכונה התובנה שציטטתי כאן - היא מצערת שבעתיים. כי גם אם הרב אבינר וחבריו מרגישים שהפילוג כבר אירע, אני לא הייתי רוצה שייבדלו ממני ומחבריי. גם אם דעותינו שונות, אני מעריך אותם מאוד. מן הסתם נמשיך להתווכח, אך הייתי רוצה שנתווכח כאחים-שותפים ולא כזרים. האם יש עוד סיכוי לציונות הדתית?

בשם "השוויון בנטל" דורשים ליברמן וחבריו לגייס גם ערבים. איש אינו מעוניין לגייס אותם לצבא, מסיבות מובנות. אז דורשים לגייס את הערבים לשירות אזרחי. ואני שואל: איזה טוב יצא לנו מזה? אם ערבים ישרתו כפקידי קבלה בקופת חולים בטייבה, איך זה יוריד מהנטל שמוטל על כתפינו? האם זה יפחית מהעומס המוטל על הלוחמים בגולני? מי שמכיר את הבלגן השורר במערכת השירות הלאומי לבנות, יכול רק לדמיין מה יקרה במערכת ענקית פי כמה, שבה ישרתו כל הצעירים הערבים. קשה לדמיין גם כמה זה יעלה למדינה. שירות אזרחי כזה יועיל בעיקר לערבים עצמם. הם ישרתו בדרך כלל בקהילות שלהם, ישדרגו את רמת השירותים החברתיים הניתנים לערבים, ובמקביל - יזכו בכל ההטבות הניתנות ליוצאי צבא. אבל בואו נניח את העלויות בצד. אין עיני צרה בערבים: אדרבה, שישרתו, שיקבלו זכויות ושישתלבו יותר בחברה הישראלית. אבל הם מתנגדים בתוקף לשירות אזרחי כפוי ולהטבות הכרוכות בו. אז אנחנו צריכים לריב איתם בכוח כדי להכריח אותם לקבל את הזכויות הללו - נגד רצונם?! יודעים מה: לא רוצים - לא צריך.