כשפרצו הפנצ'רים של היטלר קדימה והדגלים של ברברוסה התנפנפו באוויר, חדל הבולשביזם להתקיים. נכון, לקח לו עוד 45 שנים להבין את המסר הזה. גם לנו, צריכים להודות. ברגע אחד, באבחת חרב, אפשר לומר, כרעה האידיאולוגיה הסובייטית מרקסיסטית-סקסיסטית, האנושית, הנפלאה, השווה לכל נפש והצודקת, על קרעי רגליה, קרסה וכרסה נשמטה מבין שיניה לאדמה הטובה.
הבולשביזם על נפלאותיו עם לנין, המותג הקולוסאלי, מודפס על הדגלים והניסים, עם קארל ומאקס, עם הצבא האדום המפואר, נמוג ברגע תזזי אחד של אמת. בקרמלין ניצב שליט משופם צמוד לשפופרת הטלפון, מעשן בשרשרת, מוציא להורג בשרשרת את הגנרלים שלו שהמשיכו לדווח לו בשרשרת מקו החזית כמו ברווזים במטווח. בשבילו זו הייתה פרובוקציה של כוחות השחור נגד הסובייטיקה והוא לרגע חשב על טרוצקי. הוא ידע טוב מכולם היכן נמצאים הכוחות הגרמנים – ואצלו הם לא נמצאים על אדמת המולדת. מדובר בפולין, למי שלא יודע. הנאצים חצו זה עתה את הגבול שבינם לבין הבולשביזיקה בפולין. וכמובן, בעוד כמה מקומות לפי צורך השעה. כלומר, אם נותרו עוד מלים לומר, ברית המועצות שבקה.
המלחמה הפטריוטית הגדולה
הכול אבד. כלומר, כל האוויר שניפחו בתוכי תוכם הבולשביקים נסחף ברוח העזה שטלטלה את העולם. הרעיון החברתי המהפכני הגדול הזה של 'פועלי כל העולם התאחדו' על חשבון משפחה, מולדת, לאום ודת, התפורר לרסיסי אבק שנעו לעבר קמצ'טקה. נותר רק דבר אחד שאינו זז לשום מקום. האדמה. האדמה והאנשים שחיים עליה. לפתע החלו להתנפנף דגלים חדשים שצצו כפטריות לאחר גשם הפצצות שהוטח ללא הרף על אימא אדמה. הכול למורת רוחו של אבא סטאלין. אסון עצום מימדים שלא היה כמותו מעולם על פני האדמה הפך להיות הבטחה: המלחמה הפטריוטית הגדולה. רוסיה, כמו עוף חול, קמה לתחייה. כאילו שהיא אי פעם מתה, למרות שסטאלין רצח אותה ללא רחמים מבוקר ועד ערב עם משמרות מהפכה גם בלילה. הגיבורים העתיקים של רוסיה קמו לתחייה. הכנסייה הפרבוסלאבית של הבאבוצ'קות הנצה כרימונים. זה היה ממש צחוק מהעבודה. ראית איך קציני ק.ג.ב. מאובקים עוצרים בצמתי הדרכים ומצטלבים.
יהודים בתמונה
אבל אנחנו יהודים בכל רמ"ח עברם ולכן לא ניסחף. כבר ראינו ושמענו כמה דברים. אנחנו חיים עכשיו בארץ ישראל. אלפיים שנה התגלגלו מגולה לגלות, מארץ לצייה, מיבשה להתייבשות. אולי היה לנו גג - אבל לא בית. אולי צריף - לא מולדת. לא אדמה. השמים באמת היו הגבול וקשה היה לעבור אותו. יהודי נע ונד. הסבא שלי היה אומר, "הלכתי ברחוב, ילד יהודי כפוף, והגוי היה מביט בי. אני חולף על פניו והוא לא בועט ולא יורק ולא מסנן קללה. סימן שהוא חולה היום או סתם שיכור עצלן...". פה אנחנו חיים עם הרגליים על האדמה בכל שלושת הרגלים - ולא תופשים, לא מבינים, לא מפנימים. חלפו יותר משישים שנה של עצמאות ואנחנו מחכים שאותם 'פועלי כל העולם התאחדו' יבואו להציל אותנו, חיל פרשים עם חצוצרות בסרטי המערב הפרוע. הוי, כמה היינו רוצים שחיל החלוץ יהיה בחלקו פלשתיני. אחים בני דודים אנחנו! כמה זה היה מחמם את הנשמה הנוודית המתייסרת שלנו, את הנשמה הגלובלית- ליברלית, האנושית, הבולשביקית שלנו להתקרר קצת בין אוהלי קידר...
אני אזרח העולם, אתה לא?
כי יש להודות על האמת. את המדינה היהודית הזאת הקימו בולשביקים שרופים שנמלטו בעור שיניהם מרוסיה אחרי שהיא הפכה לברית המועצות. זה התרחש בימיו של טרוצקי בעודו דוהר עם הקטר שלו על מרחבי רוסיה הקולאקית, הלבנה, והופך אותם למסדרונות אפלים של ברית המועצות. רבים היהודים המהפכניים שהחליטו כי ברית המועצות תהיה המדינה היהודית הנכספת. גם היטלר היה בטוח שאת רוסיה מנהלים יהודים, שסטלין סתם ליצן קטן רוקד לפי כינור על הגג. אבל קומץ החלוצים שלנו, ביניהם גם בן-גוריון וברל, יערי והחזן שלו, חלמו להקים בארץ ישראל קולקטיב רעיוני, ברית-מועצות מיני ליהודים. אבל הם לא שכחו את העולם סביבם. היהודים, כמו טרוצקי, הם אזרחי העולם לעולם. הם השתדלו מאוד להטביל את הערבים בארץ והגיעו עם רעיונות המהפכה ברגל גם למצרים.
חלפו שנים וכמה מהם התפכחו. כי מציאות היא משורש המצאה ומי שלמד אי פעם תורה יודע שהעולם הוא מלשון העלם וצריך לגלות איפה הוא מתחבא. אבל נותר מיעוט קטן ועקשני של אנשי רוח עקשניים שדבקו באמת שלהם ובשמש שלהם וממשיכים עם הרוח. כשהרוצח המשופם מת הם התאבלו ועליו וצרחו בכאב את האמת שלהם בראשי חוצות, "שמש העמים כבתה!". הם לימדו אותנו כלל חשוב בחיים, "חשוב מאוד שאתה נשאר מאחור נאמן לאמת שלך". בעולם שבו הכול שייך לקולקטיב, אנשים מדברים לפתע על האמת שלך. האם זו לא הייתה האמת של כולנו, של כולכם? ואיך האמת הצטמצמה כל כך עד שהיא הפכה לשלך?
גם אני הייתי אזרח העולם בגלגולים הקודמים, בתקופה הארוכה שלא הייתה לנו מולדת לשים עליה את הראש. זו האמת, אלפיים שנות גלות הפכו אותנו לאזרחי העולם. כי מה היה התחליף? שום מדינה לא קרצה, שום לאום לא פיתה. ברומא – צלבו כעונש על צליבתו של רב יהודי עד שעלה עשן לבן. בספרד התלהמה אינקוויזיציה מרושעת שנשלטה בידי משומדים. בפולין שלטה עדת פריצי חיות. בצרפת המהפכה גילחה את ההמון חינם בגיליוטינה. ברוסיה הקימו בולשיצאריזציה שגרסה יהודים וחיסלה יהדות. באנגליה השליכו ילדים בני עשר למכרות פחם. אמריקה היום היא ארץ עבדים ענקית. עבדות למותגים, לסמים, לכרטיסי אשראי, לפרסומת, תאגידים, בנקים, משכנתאות, וול-סטריט והוליווד. מי שיצביע בעד לאומיות הוא טמבל גמור. אבל מצד שני - להיות אזרח העולם הזה? אנחנו היהודים. פליטי שואה, מוכי נמק, צללים שמתכהים לעת ערב. קורבנות אדם על כל מזבח מזדמן, לכל תעלול של לאומנים על פני הכדור. הומלסים בצומת תחנות רכבת של ההיסטוריה האנושית המזוויעה. מזדיינים לא שפויים עם קעקוע יהודי על המצח. בוא'נה, בן-אדם, תן בעיטה – תרגיש יותר טוב לפני ארוחת הערב...
חזרנו מהגלות ונפלנו לתוך גלות
זה מפחיד. מאוד-מאוד מפחיד. מאוד. יערי, החזן שלו וגם סנה עדין מחפשים את היד הטובה, היציבה, המלטפת, של הוואזיר הקוזקי התורן שבקרמלין. יש להם סיוטי לילה בארץ ישראל וכל אחד מבין. זו לא הקדחת שמרעידה אותם בלילות. אל תחשבו שבן-גוריון לא פחד, או ברל. טרומפלדור לא חשב שהוא הולך לאורגיה עם בחורות וחשיש כשיצא לתל-חי. אל תחשבו שאני לא מפחד. מפחד, אבל זה לא בראש סדר העדיפויות שלי. יש דברים חשובים יותר. אחרי אלפיים שנות גלות אנחנו מתחברים שוב אל האדמה שלנו. אל האדמה הטובה הזאת. זה תהליך ארוך, מתמשך. חזרנו מהגלות הלומי קרב. המוני נפגעי חרדה מסתובבים ברחובות, הולכים כל בוקר לעבודה ומקשיבים לעשר מהדורות חדשות ביממה. קוראים עיתוני בוקר בערב ועיתוני ערב בחצות. מחפשים את החדשות שמאחורי החדשות. אנחנו היהודים, מה קורה?
לוקח לנו שנים להודות שאנחנו יהודים. חשבנו שאנחנו צברים, קצת כנענים, עבריים, ישראלים, חלוצים, קוסמו-מה-שמו. מה לא? תוצרת הארץ, רק לא יהודים, לא הגלותיים האלה שהלכו כצאן לטבח. אלה עם הפאות והציציות חסרי האונים, מה להם ולנו? הפחד. להם ולנו. הפחד להודות שגם אנחנו יהודים, שגם אנחנו צעדנו בסך אל הכיבשנים. התסכול הנורא של החיים. ברל סגר את הרדיו כשהבי.בי.סי החל לדווח על מחנות הריכוז וההשמדה. קשה להקשיב. אנשים בארץ לא רצו לדעת. תנו לנו פרטיזנים, תנו לנו צבא אדום, תנו מונטגומרי, תנו אופנסיבות. אף מלה על מחנות...
אני עדיין חי את הימים ההם. אני קורא אותם. אני מקשיב להם. הבחורים הצעירים, הנמרצים והמתוקשרים שהחליפו את יערי, החזן שלו וסנה (שחזר בתשובה) אומרים לי באמת הנוקבת שלהם, אתה אובססיבי, עד מתי? עד לאן? תמתח כבר קו, יש עולם גדול בחוץ, אתה יודע? עד מתי תצעד אל המשרפות? שמעתי, אני אומר להם. אתם אזרחי העולם הגדול, אתם הדגלנים של כל ארגוני חופש הפרט והחידקל. אתם האנושיות שאין לה שורש בארץ אלא לענה. אתם המקובלים של ארגוני שמאל נאורים למען דת האמת והצדק, הליברלים שהפכו למשווקים של סוכנויות האו"ם הבוטות למען זכויות האזרח בשטחים הכבושים, סלע איתן של מוסריות רוחנית כובשת... ואני בסך הכול יהודי. הגעתי לפה אחרי אלפיים שנות גלות. נולדתי פה לפני המדינה ועכשיו אני נוגע באדמה הטובה הזאת. תנו לי עוד קצת לפני שאתם לוקחים אותי לנגב בי חומוס בדמשק.
הם המשיכו הלאה. להם היה קל, אזרחי עולם. מקללים את הכיבוש, מרימים טלפון ומשוחחים עם ריאד במטוס שלו ממונטה-קרלו לפאק-איסטן. עורכים מגבית למען אוניברסיטה בביר-זית. פה ושם כנס למען השלום, השלום עכשיו. עכשיו, כי לשיטתם זה מאחורי הדלת ואם היינו בועטים חזק בביבי זה היה נכנס. הם יודעים. הם בעניינים. העיתונות הולכת איתם. מי לא רוצה להיחשב אזרח העולם? הערבים אוהבים את עמותות העכביש שלהם והאיחוד האירופי תורם מלוא חופן קורים. אני זוכר את
אורי אבנרי רץ במובלעת אחרי המכונית של ערפאת ומנפנף לו בידיים, מתחנן שיעצור לרגע כדי שכולם יחוו את החברות הנפלאה. כדי שהעולם יראה איך חבר אותנטי, עמית שבא להמית, אמיץ, עושה או-טו-טו שלום. אבנרי ממשיך לרוץ וממשיך עד היום, עד סוף כל הדורות, עד סוף ההיסטוריה.
פוטין ממשיך להסתער, והפלשתינים?
תשעה באב לא מזמן ובחרתי לדוש בקטסטרופה של רוסיה. הסיפור הזה התחיל בטנקים של גרמניה הנאצית על האדמה הטובה של רוסיה. סיפור דרמטי על מהפכה שנמסה בקור הנורא של סיביר והחלה לזעוק ברגע של אמת "תחי המלחמה הפטריוטית הגדולה!". המסך ירד ומיד עלה. תשאלו את פוטין, אם כי מחר זה יהיה פוטקין. תשאלו אותו מה הוא עושה למען רוסיה? למה הוא טבח בצ'צנים ללא היסוס, ללא שמץ של רחמים? והפלישה לגרוזיה - חד וחלק? תשאלו אותו והוא ייאמר לכם, מי שהפסיד את החומה בברלין לא הייתה רוסיה אלא הבולשביזם שלה שכבר התקלף כמו צבע מהקיר. הרוסים קיימים והמערכה נמשכת. אולי הפסדנו קרב אחד וזהו. פוטין צובר כוח ואמריקה חשה בכך. גם אנחנו, כי הוא מסתובב באזור שלנו. רואים אותו באירן וגם בדמשק.
פעם זינבו בנו וטרפו אותנו משומדים. אלה מהם שהפכו לאזרחי העולם, התנצרו וקבלו פרופסורה באוניברסיטאות של אירופה. בימי האינקוויזיציה הקדושה הם הפכו לקרדינלים להוטים רודפי צדק. היום הם עדינים יותר, הקרדינלים האלה, שופעי חיוכים, מבקרים במחנות הטרור של חיזבאללה, חמס, אש"ף, אירן ופקיסטן. משרתיהם של המון אדונים, הם הכוכבים המצדיקים ובמחנה שלנו אנשים שלא נצמדים אל האדמה, שלא רואים את הגיאוגרפיה ולא את ההיסטוריה - מצטרפים אליהם עכשיו.
המלחמה הפטריוטית הגדולה היא עכשיו אצלנו.