העדויות על כך ששעת ההכרעה לפנינו מגיעים מכל מקום. אם שלושה מראשי מערכת המודיעין בעבר – ראשי אמ"ן אהרן זאבי פרקש ועמוס ידלין וראש המוסד אפרים הלוי – אומרים שהתקיפה קרובה הם כנראה יודעים על מה הם מדברים. אבל גם אם ללשעברים אין מידע פנימי, אפשר לנתח את העובדות הגלויות כדי להבין לאן המערכת מתגלגלת. ראשית, בסרקזם מאופק ישראל כמעט מלגלגת על הסנקציות והעיצומים שארה"ב של אובמה כל כך מתגאה בהם. שגריר ישראל בארה"ב מייקל אורן, קולו המובהק ביותר של נתניהו, סיכם למעשה את תקופת הסנקציות. במאמר ב'וול-סטריט ג'ורנל' אומנם שילב אורן תודה סמלית לנשיא אובמה ולקונגרס "על קידום הסנקציות ועל נכונותם לשמור את כל האופציות על השולחן", אבל המסר העיקרי שלו היה שהן כבר לא יעזרו. "כמעט שני עשורים חלפו מאז החלה ישראל להזהיר את העולם מפני תוכנית הגרעין של אירן. במשך עשר שנים התעלם העולם מהאזהרות שלנו. רק ב-2002, כאשר נחשף המפעל הסודי להעשרת האורניום בנתאנז, העולם השתכנע. ואולם מאז שוב אבדו שמונה שנים שלא יסולאו בפז בטרם הקהילה הבינלאומית החלה להטיל סנקציות חמורות על אירן", כתב אורן. ברמז דיפלומטי עבה כותב ד"ר אורן שהאירנים לא מתרשמים מאיומי אובמה להשתמש באופציה הצבאית. "שילוב של סנקציות משתקות באמת עם איום צבאי אמין - איום שהאייתוללות לא מאמינים בו היום - יכול עדיין לשכנע את אירן לוותר על חלומות הגרעין שלה. אבל הזמן הולך ואוזל. עם כל יום שעובר, הסכנה לחייהם של שמונה מיליון ישראלים הולכת וגוברת. החלון שנפתח לפני 20 שנה עומד להיסגר", חתם את המאמר. אורן הוא דוגמה אחת. על-רקע סוללת כיפת ברזל באשקלון, כשהוא מארח את שר ההגנה של ארה"ב ליאון פאנטה, ביטל שר הביטחון ברק את ההתפארות האמריקנית. פאנטה חזר על המסר האמריקני הקבוע: "אלו הסנקציות החריפות ביותר שהוטלו אי פעם על המשטר בטהרן", אך שר הביטחון – לא בדיוק מתנגד של ממשל אובמה – הבהיר: "אין כאן סימטריה - הם מעשירים אורניום, אנו מטילים סנקציות. המצב הוא שיש לנו מה להפסיד, כי בזמן שהסנקציות עובדות האירנים נעים קדימה. בזמן שהסנקציות והדיפלומטיה נמשכות האירנים ממשיכים להעשיר על בסיס יומיומי". וכשהוא סותר את דברי אורחו החשוב הוסיף ברק: "אם להיות כנים, אנו בישראל לא מאמינים שהאייתוללות ישבו (בעקבות הסנקציות, א"כ) סביב השולחן, יסתכלו אחד על השני בעיניים ויגידו 'זהו זה, המשחק נגמר'".

אם אלה דבריה של ישראל הגלויה, שערו בנפשכם מה אומרת ישראל של חדרי החדרים. וחשוב יותר, אם ישראל לא מאמינה בסנקציות, איזה פתרון אחר יש באמתחתה? ובכן, ישראל, ובמיוחד העומד בראשה, לא מאמינים לנשיא ארה"ב ברק אובמה. אומנם כבר שנה וחצי שני המנהיגים לא התקוטטו בגלוי, אבל טועה מי שחושב שיחסי אמון כלשהם נרקמו ביניהם. בכל הנוגע לאובמה, אפשר לומר שנתניהו מוכה טראומה. הוא לא שוכח את ההשפלות הקשות שהעביר אותו הנשיא האמריקני ואין לו ספק שאם אובמה ייבחר שנית הן יחזרו במנה כפולה ומכופלת. אחרי הפגישות הראשונות עם אובמה אמר נתניהו לאנשיו ש"אם כך הוא נוהג כלפינו כנשיא טרי בקדנציה הראשונה, כשהוא עדיין צריך את הקול היהודי, על אחת וכמה שיתנגש בישראל אם ייבחר לכהונה שנייה". כשראש הממשלה מצהיר שישראל מעולם לא מסרה לאחרים את האחריות לגורלה, הוא מתכוון אפוא לומר: 'ברק אובמה הוא נשיא כל כך עוין לישראל שאוי לה ואבוי לה אם תתפתה להבטחותיו'. עוד חושב נתניהו שהסיוע הביטחוני בתקופת אובמה אולי גדול מבעבר, אבל אחרי ההתנגשות הפומבית והעקבית שלו בישראל על אובמה אי-אפשר לסמוך. אובמה האכיל מרורים את ישראל במשך ארבע שנים, בתחילה בפומבי ואחר כך בחדרי חדרים. גם כשסייע לישראל - כמו בנושא דוח גולדסטון, הווטו בנושא ההתנחלויות או עצירת ההקמה החד-צדדית של המדינה הפלשתינית – הוא עשה זאת אחרי שסחט מישראל ויתורים שקטים ורק משום שחרב הקול היהודי כבר הונפה מעל ראשו. בעוד שלושה חודשים, אחרי הבחירות לנשיאות בנובמבר, כשהוא משוחרר ממחויבות לבוחריו, לאובמה לא תהיה שום סיבה לצאת לפעולה נגד אירן. אם לא נענה לבקשת נתניהו ופרס לשחרר את פולארד, מה פתאום שיֵצא למלחמה עבורם. אם אמריקה של בוש השולף הפרה את הבטחותיה ולא עשתה דבר מול הגרעין הצפון-קוריאני, מה הסיכוי שאובמה הרכרוכי ינקוט פעולה של ממש בשביל שנוא נפשו נתניהו? אובמה אומנם מבטיח "שלא תהיה הכלה של הגרעין האירני", אבל גם באמריקה פוליטיקאים הם פוליטיקאים. רשימת ההבטחות הנשיאותיות לישראל שלא מומשו יכולה לפרנס 12 שעות טיסה מכאן עד וושינגטון.

מכיוון שעל אובמה שאחרי הבחירות אי-אפשר לסמוך, מבחינת ישראל התזמון הטוב ביותר לצאת לפעולה הוא דווקא בחלון הזמן שבין הימים האלה לבחירות ב-6 בנובמבר (כ"א בחשוון למנייננו). אם ישראל תתקוף בפרק הזמן הזה, אובמה אולי ישתולל מזעם אבל האינטרס הפוליטי הצר יחייב אותו לבוא לעזרתה. רגע לפני הבחירות אובמה לא יוכל להפקיר את בת בריתה של אמריקה לדמם תחת מטר טילים מאירן, מלבנון, מסוריה ומעזה. על אפו וחמתו יצא להגנתה, שאם לא כן יפסיד את הבחירות. נוסף לשיקול הזה ישנו כמובן המסלול העקר של הדיפלומטיה הבינלאומית. עד לפני חודש-חודשיים עוד יכולות היו המעצמות לדרוש מישראל לתת צ'אנס למשא-ומתן עם אירן או להמתין לסבב הבא של הסנקציות. כעת אין למה לחכות עוד. השיחות של ה-5P+1 הן פיקציה. אף אדם רציני לא חושב שיניבו תוצאה. באופק אין מנת עיצומים חדשה בעלת סיכויים להוריד את אירן על הברכיים. העולם ובראשו אמריקה מיצה את הכלים הכלכליים והדיפלומטיים. אותו עולם שאינו יודע לפתור את הבעיה הפשוטה של סוריה ודאי שייכשל מול הבעיה האירנית המסובכת פי כמה. לפיכך, באין עולם ובאין אמריקה, הברירה שנשארת לישראל היא הכלה או פעולה. עמדתו של נתניהו בדילמה הזאת ברורה, אבל ההחלטה אינה תלויה רק בו. ישנם השמינייה, הקבינט, וכמובן מערכת הביטחון. תחילה הביטחוניסטים. בתקשורת מוצגים הדברים כאילו הרמטכ"ל גנץ עומד על הרגליים האחוריות נגד תקיפה ורק ברק ונתניהו המשיחיים פוקדים עליו 'פעל'. ובכן, לפני שמדברים על ההווה כדאי להיזכר בעבר. תולדות מדינת ישראל לא חסרות תקריות שבהן הדרג המדיני כפה הכרעות על צה"ל. למשל ההינתקות, שהרמטכ"ל בוגי יעלון התריע מפני סכנותיה. או הנסיגה מדרום לבנון שהרמטכ"ל שאול מופז הזהיר מפניה. או הפצצת הכור העירקי, בניגוד לדעתם של ראשי המודיעין, או סירובה של גולדה מאיר לאשר לחיל האוויר מכה מקדימה רגע לפני מלחמת יום הכיפורים. דור דור והחלטותיו, החכמות או המטופשות. אשר להווה האירני, המציאות מורכבת בהרבה מהתיאורים. נכון אומנם - ככל שידיעתי מגעת - שהרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ שוללים פעולה בעת הזאת. עם זאת, על כל העוסקים בביטחון מוסכם שישראל לא יכולה להשלים עם גרעין אירני. השאלות הנתונות במחלוקת הן האם "הסכין כבר הגיעה לצוואר והתחילה לחתוך", כפי שהתבטא מאיר דגן, והאם לסמוך על האמריקנים. הפיקוד הבכיר אינו מסכים עם נתניהו וברק אבל יש אצלו הערכה לדרג המדיני ונכונות לקבל את מרותו. יותר מפעם יצא לי להיות נוכח במפגשים של אלופי צה"ל עם נתניהו. החיבה והשבחים שהרעיפו עליו היו הרבה מעבר לנימוס המתחייב. מפגש ברוח זו התרחש בוועדת הכנסת לביקורת המדינה, בדיון על השריפה בכרמל. מפקד פיקוד העורף אייל אייזנברג סיפר לפי תומו כי "בשנה ומשהו שאני בתפקיד, הסוגיות של מוכנות העורף נמצאות יום-יום שעה-שעה בראש מעייניה של ממשלת ישראל. אנחנו מקיימים בקרה אישית של ראש הממשלה על מוכנות העורף, אחת לשבועיים-שלושה. יש פערים אבל יש רצינות רבה בעשייה". אחר כך ציין שכלקח מהשריפה יחל לפעול בקרוב ה'רדיו הלאומי'. אין הכוונה לתחנה ממשלתית חדשה שלה יאזין הציבור, אלא לתדר רדיו שכל ארגוני ההצלה של ישראל יהיו מחוברים אליו בשעת חירום אזרחית לשיפור התקשורת ביניהם. נתניהו בתורו פלט: "זה ישמש אותנו גם לצרכים אחרים". חיבור הדברים מעלה כי לצבא יש אמון במדינאים, וכי שני הדרגים מכינים ברצינות את העורף למלחמה – אפשר רק לנחש למה.

אז הצבא מתכונן ונתניהו מתכוונן, אבל פקודה עדיין אין. כדי שפעולה תצא לדרך צריכות שלוש אינסטנציות לקבל החלטה. הראשונה היא ראש הממשלה עצמו. אף שדעתו של נתניהו ברורה, יש פער, במיוחד אצלו, בין הלכה למעשה. בישראל ובמערב, רבים סבורים שלא יהיה לו האומץ לקבל אותה. הם רואים בו פוליטיקאי חכם ומוצלח אך לא כזה שניחן בתעצומות הנפש להוביל את מדינתו ועמו למערכה יזומה, עם סיכונים כה גדולים. לא בטוח שאותם מעריכים שליליים, המכירים את נתניהו שנים רבות, צודקים. בסופו של דבר, בקדנציה הזאת יש עניין מגה-אסטרטגי אחד שבאמת מעניין אותו וזהו אירן. כל השאר – הכלכלה, הפלשתינים, חוק טל ושאר ירקות – הוא בגדר סוגיות חשובות אך משניות. מבחינתו, הוא חזר ללשכת ראש הממשלה כדי לגמור עם הבעיה האירנית, והוא לא יעזוב אותה לפני שישלים את המשימה. כעת, כשהסיכויים לנפילת הממשלה בסתיו גבוהים למדי (בשל משוכת תקציב 2013 רווי הקיצוצים), נותר לו בעצם אותו חלון זמנים שהוזכר לעיל. אם וכאשר יכריע נתניהו בינו ובין עצמו הוא יבוא לשמינייה. ככל הידוע לי, נכון לרגע זה בשמינייה שורר תיקו. ראש הממשלה ועמו השרים ברק, ליברמן ושטייניץ יתמכו. שניים מחברי הפורום, בגין ומרידור, שוללים נחרצות פעולה באירן. לשיטתם, אין סיבה שלא לחכות לאמריקה. גם השרים יעלון וישי מתנגדים, אבל עמדתם פחות נחרצת. יו"ר ש"ס נשמע כידוע להוראות הרב עובדיה. צפוי שנתניהו – האהוד מאוד על הרב יוסף – וברק ייפגשו עם הרב כדי לשכנע אותו. אשר ליעלון, כבר כמה שבועות שנתניהו מקרב אותו אליו. יעלון צורף לפגישות עם שלושת הבכירים האמריקנים שביקרו כאן לאחרונה – הילרי קלינטון, מיט רומני וליאון פאנטה. נתניהו גם הטיל עליו, ולא על ברק, את הטיפול במשבר חוק טל, והפגין מחוות אחרות. יש הטוענים שההתקרבות ליעלון מלמדת על התרחקות של נתניהו מברק, אבל לשמועות האלה אין הוכחות. אפשרות אחרת וחשובה יותר היא שיעלון עבר צד בנושא אירן ולכן נתניהו מצ'פר אותו. בנושא זה, בניגוד לסוגיות אחרות, נתניהו לא מצפה ששרים יקבעו עמדה בהתאם לנאמנות אישית כלפיו. יעלון מצדו ודאי לא ישנה את דעתו בגלל כופתאות שראש הממשלה מחלק לו, אך יש סיבות לחשוב שהוא לשון המאזניים. אין ספק שבחודשים האחרונים עמדתו של יעלון הפכה נִצית יותר. עד לא מזמן טען שהדילמה היא בין "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים" לבין "אם אין אני לי – מי לי". לאחרונה החריף את הטון. "בין פצצה (אירנית) להפצצה (ישראלית) - עדיפה הפצצה", הצהיר בכמה הזדמנויות. בנוסף, כמו נתניהו, יעלון ביקורתי מאוד כלפי ממשל אובמה ומאוכזב עמוקות ממדיניותו. האם היה בכל אלה כדי לגרום לו לעבור צד? אם התשובה חיובית, יעלון הוא שובר שוויון ועמדתו סוללת את הדרך להשגת רוב בקבינט. בניגוד לשמינייה, שהחוק מאפשר לנתניהו לדלג מעליה, הקבינט הוא פורום מחייב. בלעדי הקבינט לנתניהו וברק אין סמכות להורות לצה"ל לפעול. אם יעלון מתנגד, גם בקבינט יש תיקו. למרידור, בגין וישי מתווספים אהרונוביץ', אטיאס, ושלום (סה"כ 7). מנגד, לארבעת התומכים בפעולה צבאית מהשמינייה, מצטרפים השרים סער, לנדאו ונאמן (7 גם כן). אבל אם יעלון עבר צד, הרי שהתיקו נשבר. לא זו אף זו, מדובר בשני רמטכ"לים לשעבר וצ'ילבות בהווה – יעלון וברק – התומכים מימין ומשמאל בזרועותיו המונפות של נתניהו בעד תקיפה. עם גיבוי כזה אפילו הרב עובדיה עשוי לתמוך. ביום שלישי בכנסת, באותו דיון על השריפה בכרמל, סיפק נתניהו הצצה לדרך שבה הוא רואה את תפקידו. "תפקידה של מנהיגות הוא לזהות את הדבר העיקרי, את הסכנות העיקריות", אמר לנוכחים. הוא דיבר על שריפת צמרות אבל ידוע שבנושא האירני, כמו גם בהיבטים אחרים, הוא תופס את עצמו כמי שעומד לבד וראשון בזמן שאחרים אינם מבינים. ההגעה לכנסת באה לאחר תקופה ארוכה שבה נתניהו הסתגר בלשכתו, כיוון שלא רצה להיראות בציבור צולע על קביים. במקרה או לא, התקופה שבה רגלו הייתה מגובסת גם הייתה גרועה למדי עבורו מבחינה ציבורית ופוליטית. משבר חוק טל, פרישת קדימה, הגזרות הכלכליות - כולן פגעו בו אלקטורלית בזמן שהיה מוגבל תנועה. ביום ראשון הוסר הגבס. הברווז הישראלי כבר אינו צולע.