מי רוצה צדק חלוקתי?

המצב הכלכלי בארץ שונה בתכלית מהמצב באירופה ובארה"ב. אבל הבעיה העיקרית שלנו היא ירידה בשיעורי הצמיחה. בשנה שעברה עוד התהדרנו בצמיחה בשיעור של 4.8% שעוררה קנאה והשתאות בעולם. כעת נראה שהצמיחה השנה תעמוד על 2.5% או מעט יותר – נפילה של לפחות 45% בהשוואה לאשתקד. המצב בעולם והמגמות בארץ אינם מצביעים על התאוששות גם ב-2013. במצב עניינים שכזה יש לממשלה שתי אפשרויות: או לעודד צמיחה באמצעות הגברת ההוצאה הציבורית (מדיניות מרחיבה), או לצמצם הוצאות ולהתאים אותן לרמת ההכנסות העדכנית. מדיניות מרחיבה מסוכנת מאוד במצבנו, הן בשל רמת החוב של ישראל שעדיין נושקת לשיעור התוצר השנתי של ישראל והן בשל העדר רשת ביטחון לישראל, למקרה של זינוק בחובות וקושי עתידי בגיוס כספים. מדיניות מרחיבה מסוכנת לישראל גם בשל מבנה המשק שלנו, שכבר עכשיו המגזר הציבורי מהווה מחצית ממנו ויותר. לכן, בתקופה שבה ההכנסות קטנות צמצום בהוצאה היא הדרך הנכונה. אלא שגם אצלנו הממשלה מתקשה להוביל מהלך משמעותי של קיצוץ. אומנם האוצר הכריז על הקיצוצים כחלק מהתוכנית לסגירת הפער, אך קשה לראות כיצד אפשר לקצץ 14 מיליארד שקל ולהשאיר את הקואליציה שלמה. "צדק חלוקתי" זועקים בשמאל הכלכלי, ובצדק. מבנה השוק בארץ הוא לא שוויוני ולא הגיוני, אך לא בגלל הדמגוגיה של המפגינים. מי שפוזל למאיון העליון וחושב ששם נמצאת התשובה למיליארדים החסרים, טועה. לפי ההערכות, העלאת מס ההכנסה לבעלי השכר הגבוה מאוד (יותר מ-70 אלף בחודש) ב-2% נוספים עשויה להכניס לקופת המדינה רק כחצי מיליארד שקל. כבר כיום בעלי ההכנסה הזאת משלמים כ-57% מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות. אכן הם בעלי משכורות גבוהות, אבל גם מי שמרוויח 70 אלף שקל בחודש ויותר הוא לא טייקון, והוא נחוץ מאוד למשק. ואגב, גם המיליארדרים אמורים להיות רצויים מאוד בארץ, כפי שהם רצויים במדינות מתוקנות בעולם. אלא שבישראל בעלי ההכנסות הגבוהות מושמצים ומבוזים, אף על-פי שהם נושאים בנטל יותר מהמקובל במדינות המפותחות בעולם. כך למשל, 82% מסך גביית המס הישיר בארץ (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות), משולמים בידי 20% מהאוכלוסיה – שני העשירונים העליונים בלבד. 50% מהאוכלוסיה – חמשת העשירונים התחתונים – מכניסים לקופת המדינה פחות מ-3% מסך המיסים הישירים. במציאות הזאת אין פלא שחלק המיסים העקיפים מסך המס בישראל עולה בהתמדה והגיע בשנים האחרונות לכ-50% מסך גביית המס. אילו מס ההכנסה היה מתחלק באופן מעט יותר שוויוני אפשר היה לגבות מיסים ישירים בשיעור גבוה יותר מהמיסים העקיפים. אלא שהמציאות היא שמרבית האזרחים מצליחים לחמוק ממס ההכנסה – באופן חוקי ובאופן לא חוקי – ואין למדינה אפשרות להעלות עוד את המיסים הישירים. לכן יש טעם בהעלאת המיסים העקיפים, במיוחד נוכח השיעור הגבוה של העלמות המס. לפי הנתונים הרשמיים של ישראל 30% מהאוכלוסיה מוציאים מדי חודש 115%-85% יותר מהכנסותיהם. כך למשל, העשירון התחתון מכניס כ-2,800 שקלים למשק בית לחודש ומוציא כ-6,000 שקלים. ברור שההפרש מכוסה בכספים לא מדווחים.

המתנגדים להעלאת המיסים העקיפים טוענים שמדובר במס לא צודק שפוגע בעיקר בחלשים, וזה נכון באופן חלקי. נכון שהמס לא צודק כי העני משלם אותו שיעור כמו העשיר, אבל לא נכון לטעון שהשכבות החלשות נושאות בנטל הזה יותר. גם מיסים אלה הם פרוגרסיביים, מכיוון שמי שצורך יותר משלם יותר. עובדתית, שלושת העשירונים העליונים משלמים כ-60% מסך גביית המע"מ ואילו שלושת העשירונים התחתונים משלמים 17.5% מסך גביית המע"מ. מובן שגם יתר המיסים העקיפים נגבים יותר מהעשירונים העליונים, כמו המס על הדיור ששני העשירונים העליונים משלמים 80% ממנו. לכן, כל עוד המדינה לא מצליחה לשים ידה על חלק ניכר מההון השחור, הדרך היחידה להגיע לכסף הזה היא הכבדת נטל המיסים העקיפים. יש גם מידה גדולה של צדק ושל היגיון כלכלי בהקלת נטל המיסים הישירים על כלל העובדים, כדי לעודד עבודה ויזמות. האופוזיציה שאגה בדיונים על אישור הצעדים האחרונים שנקט האוצר. הם רגזו גם על הטלת המס על הרווחים הכלואים של חברות הפועלות בארץ במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. בטענות הללו יש יותר מקורטוב של צדק, אבל שוב לא מהטעם שהן נטענו. העלאה של מס החברות פירושה שאנחנו מעודדים השקעות הון זרות ומכבידים על השקעות הון מקומיות. הגיע הזמן שנשאל את עצמנו מדוע עלינו לעשות זאת? מדוע לסבך את מערכת המיסים ולסאב אותה? מדוע שמדינת ישראל לא תשכיל לעודד השקעות הון ויזמות ללא הבדל בין חו"ל לארץ? המשבר בעולם הוא הזדמנות נפלאה בשבילנו להיות אבן שואבת לעסקים ולעוסקים מהעולם. אין ספק שרבים מהם יהיו יהודים ולכן יש בכך גם תרומה לכלכלה וגם צעד להגשמת הציונות.