"ידענו שגבול מצרים שקט רק באופן זמני"

כרם-שלום הוא קיבוץ ותיק. כבר ב-1956 הוקמה במקום היאחזות נח"ל דתית, ובשנת 1968 אזרח את הנקודה גרעין של השומר הצעיר. בשנות ה-70 נודע הקיבוץ כמעוז של השמאל וחבריו הובילו הפגנות נגד ההתיישבות ברצועת עזה. בשנת 1995 הקיבוץ התפרק בעקבות משבר חברתי וכלכלי וכמעט כל חבריו התפזרו. אילן רגב הגיע לשם בשנת 2001 בשליחות התנועה הקיבוצית כדי להקים מחדש את הקיבוץ. כשהגיע, היו ביישוב רק עשר משפחות וכמה רווקים ששכרו את הבתים במקום ללא שותפות כלכלית. היום מתגוררים בכרם-שלום, שחזר להיות קיבוץ מסורתי, 44 מבוגרים וארבעים ילדים. מאז מבצע 'עופרת יצוקה' מדווחים שם על תנופת התיישבות. בשלוש השנים האחרונות מצטרפות לקיבוץ כחמש משפחות מדי קיץ. בשבוע שקדם לניסיון הפיגוע הגיעה משפחת בן-דור, וביום רביעי האחרון הגיעה משפחת לנשדו מקריית-אתא. הדבר היחיד שהטריד את מיכל לנשדו ביום רביעי בבוקר היה הארגזים הרבים שהיה עליה לפרוק. "הכול בסדר כאן, ולא צריכים לעשות עניין מכל דבר. מה שצריך לקרות יקרה. אני נכנסת ליישוב בתחושה טובה שנפתחה לי כאן דלת, ואני מנסה". את ההחלטה שלה ושל בעלה זוהר לעבור לכרם-שלום היא מגדירה כרצון לשנות צורת חשיבה ולהעניק יותר חופש לילדים. "בקריית-אתא לא אפשרתי לבן שלי לרדת לרחוב לבד כי פחדתי מהאנשים הלא מוכרים. בכרם-שלום אני מרגישה בטוחה יותר כי זה מקום קטן וחם". לפני כמה חודשים הם התארחו בקיבוץ לשבת, התאהבו במקום והחליטו להצטרף. על האירועים שקרו ביום ראשון בערב הם שמעו רק למחרת בבוקר, כשהשכנה שלהם בקריית-אתא נכנסה לשאול אם בעקבות אירועי הלילה הם פורקים את הארגזים ונשארים. "חברים התקשרו ושאלו אם אני מחוברת למה שקורה. כשהם אמרו שכרם-שלום על המפה, אמרתי איזה כיף... התקשרתי לכאן לשאול שכולם בסדר ואמרו לי שכן. נקווה שהמעבר שלנו יהיה קל. אני מאמינה שצריך רק לחשוב חיובי, והדברים כבר זורמים טוב". בניגוד לאופטימיות שמקרינה מיכל לנשדו, אילן רגב דווקא חושש שהאירועים האחרונים יבלמו את הצמיחה של הקיבוץ המתחדש. "אנחנו חיים פה על חבל דק. מצד אחד אנחנו לא רוצים להתבכיין ולהגיד שהחיים קשים כדי שאנשים יבואו. מצד שני צריך להגיד את האמת שזה לא גן עדן. לפעמים אני אומר לתושבים למה באתם לכאן? אתם משוגעים?"

לעקורי גוש קטיף שמתגוררים ביישובי חבל שלום האירועים האחרונים מעוררים זיכרונות מהעבר. הרב אלי אדלר התגורר עם משפחתו בעצמונה במשך 15 שנים. היום הוא גר עם אשתו ושמונת ילדיו בבית קבע ביישוב החדש נווה המרוחק קילומטרים ספורים ממקום הפיגוע. "יש אלמנטים שחוזרים על עצמם", הוא מודה, "אבל אנחנו לא מאוד מתרגשים כי כבר עברנו כמה דברים בחיים. עוד לא הגענו כאן למציאות שבה חיינו בגוש קטיף אבל זה מעורר את האווירה שהייתה בעבר. שוב יש סיטואציות מתסכלות שאתה לא נמצא בבית, הילדים כאן לבדם, קורה משהו, ואתה לא יכול לעשות כלום". קרוב לתשעים משפחות מתגוררות היום בנווה. חמישים מתוכן כבר גרות בבתי הקבע שלהן והשאר בקרוונים. במכינת עֹצם ששכנה בעבר בעצמונה לומדים כיום 250 תלמידים. הרב אדלר, הממונה על קבלת התלמידים, אומר שהביקוש למכינה מעולם לא היה גבוה כמו בתקופה האחרונה. לצד המכינה המוכרת היישוב מטפח סדרה של מוסדות חינוך: אולפנה לבנות, ישיבה תיכונית ותלמוד תורה. רק שליש מהמשפחות המתגוררות בנווה הן משפחות שנעקרו מעצמונה שבגוש קטיף. רוב המשפחות הצטרפו ליישוב ממקומות אחרים. "המאורעות הביטחוניים משיגים אותנו", אומר הרב אדלר. "לא נראה שהולך להיות כאן קל יותר והרמה הביטחונית צריכה לעבור שדרוג". כשהתושבים בנווה מדברים על שדרוג הם מתכוונים בין השאר גם לעובדה שהחיילים ששומרים כרגע על היישובים באזור אינם חיילים קרביים. בעמדת הש"ג של כרם-שלום מצאתי ביום שלישי בבוקר כתב של עיתון 'במחנה' שהוצב שם במסגרת ההגנה היישובית שמבצעים מפעם לפעם חיילים שאינם קרביים. את אליהו אוזן, המזכיר הוותיק של היישוב בני-נצרים, תפסו האירועים ביום ראשון בעיצומה של חופשה משפחתית, או מה שהיה אמור להיות חופשה כזאת. "השנה הרגשתי שאני לא יכול לצאת לחופש כי יש פה גן, מעון ובית כנסת שצריכים לסיים. בגלל שהבטחתי לילדים צימר החלטתי שנעשה את זה במושב תלמי-יוסף הסמוך, כדי שאוכל להצטרף אליהם בסוף יום העבודה". ביום ראשון בערב, כשאוזן סיים את עבודתו במזכירות בני-נצרים, הוא נסע למשפחתו הנופשת בתלמי-יוסף. כשהגיע לצימר לקחו שניים מילדיו הגדולים את הרכב המשפחתי ונסעו לתפילות מנחה וערבית בבני-נצרים. עם הגיעם ליישוב החלו האירועים הביטחוניים, והם נאלצו לבלות את הלילה בביתם ולא בצימר עם שאר בני המשפחה. בינתיים, בתלמי-יוסף, ניגשה בעלת הצימר לאוזן והציעה לו להיכנס עם משפחתו למרחב המוגן בביתה. "אמרנו לה שאנחנו בוגרי נצרים. אנחנו לא מתרגשים מהדברים האלה".

בני-נצרים מרוחק מהגבול עם מצרים כ-800 מטרים בלבד. "אנחנו בחזית כבר הרבה זמן", אומר אוזן. "כבר כשהגענו לכאן הייתה פה אמירה שגבול מצרים הוא גבול שקט רק באופן זמני". עד לאחרונה היו מדי לילה חדירות של מסתננים מאפריקה בחלק הגבול הסמוך ליישוב. לפני חודש הושלם במקום קטע מהגדר החדשה שנבנית לאורך הגבול, וחדירות המסתננים פסקו לחלוטין. האירוע הזכיר לתושבים שבעיית המסתננים היא הבעיה הקלה של הגבול הזה. תשעים משפחות מתגוררות בבני-נצרים, מחציתן בבתי קבע. גם כאן, כמו בנווה, רק שליש מהמשפחות הן משפחות שנעקרו מגוש קטיף. בבית הספר המקומי לומדים 370 ילדים ולצדו פועלים גנים, מעונות, כולל אברכים ומדרשה. בכל הפגישות שלי עם אוזן מאז העקירה הוא תמיד שופע אופטימיות, מתעקש להסתכל קדימה ולא לנבור בעבר. שלושה חודשים לאחר העקירה הוא כבר שתל מחדש בחממה מושאלת, והיום הוא כבר מחזיק ארבעים דונם של חממות עמוסות פלפלים, עגבניות, חסה, כרוב וגידולי זרעים. לו ולאשתו יש עשרה ילדים וכמה נכדים. שני ילדיו האחרונים הם תאומים – בן ובת - שנולדו אחרי העקירה והוא מגדיר אותם "פרס ניחומים". "הקטנים שלי לא הכירו את החזית של נצרים. הגדולים הכירו היטב והם לא מתרגשים מהאירועים הביטחוניים. ביום ראשון בערב, כשהם נתקעו כאן, הם רצו מאוד לצאת מהיישוב ולהגיע אלינו לתלמי-יוסף, אבל לא אפשרו להם". למרות הקרבה לגבול, בני-נצרים ונווה לא מוכרים כיום על-ידי המדינה כיישובי ספָר הראויים להנחה במס הכנסה. "אנחנו היישובים היחידים בארץ שסמוכים לגבול בינלאומי ובכל זאת הגדרת המס שלהם היא כמו בתל אביב", אומר אוזן. "הבעיה היא שיש בג"ץ של ארגון עדאלה שטוען לקיפוח של הערבים ובגללו לא נותנים היום הנחות במס ליישובים חדשים. אמרנו למדינה שאנחנו מפוני גוש קטיף, וכבר היינו זכאים שם להנחה. לא צריכים להמציא בשבילנו משהו חדש אלא רק לעשות 'העתק הדבק' ולהמשיך את מה שהיה. כולם מבינים את העיקרון הזה אבל משרד האוצר, כדרכו, לא רוצה להרים את הכפפה".

ערמה של קרטונים חסמה ביום שלישי את דלת ביתם החדש של מיכאל ולאה גוטסמן ביישוב שלומית, הסמוך לנווה ולבני-נצרים ומרוחק מאות מטרים בלבד מהגבול המצרי. כשנפתחה הדלת מצאתי אותם בעיצומה של פריקת ארגזים. משפחת גוטסמן הגיעה לשלומית ביום ראשון בצהריים, שעות ספורות לפני האירוע בגבול. בזמן החדירה מיכאל עסק בסידור דברים בבית שאותו עזבו במצפה-רמון, ולאה הייתה אצל הוריו של מיכאל ביישוב בני-נצרים. "היינו מחוץ לבית ופתאום שמענו פיצוץ חזק, כנראה של הנגמ"ש", היא מספרת. "אני לא גדלתי בגוש קטיף ואני לא מכירה אפילו את הקולות של הפצמ"רים. בבני-נצרים רק שמעו את הקולות, בשלומית גם ראו את הפיצוצים". השכנים בשלומית דאגו מיד לחבר את הדיירים החדשים לרשת העידכונים היישובית. ראש צוות החירום היישובי כתב לתושבים בתחילת הערב מסרון: "בהיתקלות עם כוחותינו נהרגו מחבלים סמוך לכרם-שלום. בעזרת אלוקי מערכות ישראל יד חיילינו על העליונה. הוראות ההתמגנות נשארות בעינן". כשלושים משפחות מתגוררות ביישוב שלומית שהוקם לפני שנה בידי משפחות צעירות שלא נעקרו מגוש קטיף. הגרעין הראשוני התגבש בקרב בוגרי המכינה בעצמונה, ואליו חברו משפחות נוספות. בשלב זה התושבים מתגוררים בקרווילות מחוזקות במרחבים מוגנים, אבל בעתיד אמורות להיבנות כאן 500 יחידות דיור שיהפכו את שלומית ליישוב הגדול בגוש היישובים הדתי של חולות חלוצה ולמרכז האזורי של חבל שלום כולו. מלבד משפחת גוטסמן אמורות להצטרף ליישוב בקיץ הנוכחי שלוש משפחות נוספות. עבור מיכאל גוטסמן שגדל בעצמונה הנוף החולי של שלומית הוא מראה מוכר. הוריו ושני אחיו הנשואים מתגוררים ביישוב בני-נצרים והמעבר שלו ליישוב היה טבעי. "רצינו לגור בדרום וגם להיות שותפים להקמת יישוב חדש", מוסיפה לאה, שגדלה בסוסיא. ביום שני בערב הם כבר השתתפו עם שאר התושבים במסיבת הודיה ספונטנית שנערכה בעקבות הפיגוע.