אמש, במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, נראתה נארימאן ג'ולאני, אמו של הצעיר הערבי שהוכה עד אובדן הכרה בידי המון יהודי, מנופפת בגליון
מעריב, העיתון הישראלי היחיד שהקדיש לאירוע כותרת גדולה בשערו. "מה שהם עשו לילד בן 17, זה לא נקרא טרור?", שאלה תוך שהיא מורה באצבעה על תצלום בנה שהופיע בשער מעריב, כאילו התצלום הוא ההוכחה שאכן נפגע. כוחה של עיתונות הדפוס.
היום תוכל האם לנופף גם בעיתונים אחרים. באיחור של יממה, מצטרפים
ידיעות אחרונות ו"ישראל היום" לרשימת העיתונים הישראלים שמדווחים על מעשה התקיפה בעמוד השער שלהם. בידיעות אחרונות מצאו דרך לשווק את המעשה לקוראים. האירוע ממותג כ"לינץ' הילדים", לשון הכותרת הראשית, בשל העובדה שמעורבים בו קטינים.
"החשוד: בן 13", נכתב לצד הכותרת הראשית. "הוא עולה לכיתה ח' ואיתו נעצרו נער ונערה שעולים לכיתה י'", מפרטת כותרת המשנה. "הם חשודים שהיכו שוב ושוב את הנער הערבי, מול עשרות צופים שלא התערבו". הטקסטים הללו מתפרסמים בלב שער העיתון, על-רקע תצלום גדול [חיים צח] של הילד החשוד, אתמול בבית המשפט, מסתיר את פניו מאחורי כיפה לבנה.
ירון דורון ודני אדינו אבבה מדווחים בעמ' 4 על התפתחות החקירה המשטרתית. "שלושת הנערים והנערה שנעצרו אתמול בירושלים בני 13–17", נכתב בפתח הידיעה, "גיל שבו אמורים לחגוג בר-מצווה, לגלות אהבה ראשונה או להתחיל ללמוד נהיגה. אלא שהנערים האלה, על-פי החשד, השתתפו בלינץ' חסר הרחמים בליל שבת בבירה ותקפו באכזריות צעיר בן גילם – רק בגלל שהוא ערבי". טור נלווה מאת טלי בן-עובדיה קורא להטיל את האחריות על הורי החשודים ולהעמיד אותם למשפט.
"ישראל היום", שאתמול כינה את המעשה "קטטה", מתקן הבוקר את המינוח. "המשטרה: תקיפת הנער הערבי בכיכר ציון בירושלים הייתה ניסיון לינץ'", נכתב ברצועה צרה בראש שער העיתון, תוך הפניה לעמ' 11. נוסח הכותרת רומז על הסרת האחריות מהעיתון. אתמול קיבל את ההגדרה של המשטרה כי מדובר ב"קטטה". היום הוא מצטט את ההגדרה החדשה של אותה משטרה – "ניסיון לינץ'". "מה אתם רוצים מאיתנו?", יכולים עורכי "ישראל היום" לשאול, "אנחנו רק מדבררים כמיטב יכולתנו את המסרים של זרועות השלטון".
אפרת פורשר מדווחת על התפתחות החקירה בעמ' 11 של "ישראל היום", ובידיעה נפרדת על מצבו של הפצוע. שלא כמו אתמול, היום מצרפים עורכי "ישראל היום" לשתי הידיעות הללו ידיעה נוספת מאת פורשר, הנוגעת לחקירת השלכת בקבוק תבערה על מונית פלשתינית. בכך הופך עמ' 11 לעמוד המוקדש כולו לאלימות של יהודים כלפי ערבים (על-פי החשד). "אתמול דיווחו נוסעי רכב פלשתיני על אבנים שיודו לעבר רכבים באזור אלון-שבות, לא הרחק מהמקום שבו הושלך בקבוק התבערה על המונית הפלשתינית", מציינת פורשר בדיווחה. "כוחות משטרה וצבא שהגיעו למקום עצרו צעיר יהודי שניסה להימלט".
בכפולה השנייה של מעריב מביא יוסי אלי קולות שונים מהאירוע בירושלים. "מה המשטרה רוצה מהנערים האלה? הערבים הם אלו ש'התחרקשו' איתם, הם האויב שלנו ומגיע להם שיחטפו", מצוטטת עדת ראייה למעשה התקיפה, בת 15. "אחד הערבים התגרה בהם ואמר, 'אתה יהודי. לכפר ערבי, כמו שתיכנס, יזיינו לך את התחת'", מוסיף אחיו של החשוד בן ה-13. "צריך לשאול מה הערבים עשו באזור שלנו. הרי בשביל מה הם באים אם לא כדי להתחיל עם בחורות יהודיות?".
לבד מהציטוטים הללו, הקורעים במשהו את מסכת הצביעות של הזעזוע הפומבי, מקיר לקיר, מהמעשה, מספק מעריב עוד תוספת חשובה שמסייעת לקורא למקם את האירוע האחרון בהקשר רחב. תחת הכותרת "מקרי לינץ' קודמים בירושלים", מזכיר העיתון שלושה מקרים מהשנים האחרונות שבהם הותקפו ערבים על-ידי יהודים.
ב
הארץ, כמצופה, מקדישים כותרת מרכזית בראש השער לחקירת המשטרה. עוז רוזנברג מצטט הערות גזעניות של קרובי החשודים, אך נותן מקום גם לטענה בדבר הפרת זכויותיו של הילד בן ה-13 החשוד במעורבות במעשה. "באו אלינו בשעות הצהריים כשהוא ישן במיטה. החוקרים העירו אותו בבהלה ולקחו אותו לניידת. איך עושים דבר כזה לילד?", שואלת אמו.
העיתונים כולם, אם כן, מיישרים קו ומבליטים זעזוע. התקיפה ההמונית היא מעשה נורא, הם קובעים, ואינה לגיטימית. כרגיל, ידיעות אחרונות הוא בעל החושים המחודדים ביותר לרחשים בזרם המרכזי של החברה בישראל. מהמיתוג של העיתון, "לינץ' הילדים", אפשר ללמוד לא רק על העמדה הביקורתית שיש לנקוט כעת כלפי המעשה, אלא גם על מה שנותר מחוץ לגבולות הוויכוח. בני 13–17, מזכירים לנו ירון דורון ודני אדינו אבבה, "אמורים לחגוג בר-מצווה, לגלות אהבה ראשונה או להתחיל ללמוד נהיגה". תקיפת ערבים אמורה לצאת אל הפועל בגיל 18–21. הפשע של הצעירים הירושלמים לא היה שהוציאו את זעמם על ערבים, אלא שעשו זאת כמה שנים מוקדם מדי, ולא במסגרת פעילות מבצעית רשמית.
הכתבים אינם מתכוונים לכך כמובן, אבל המסר משתמע מהניסוח. אלימות כלפי ערבים היא עניין שבשגרה במדינת ישראל, שצבאה ממשטר אוכלוסיה ערבית גדולה בעלת זכויות מוגבלות. כיוון שמדובר באלימות מדינתית, ממוסדת, היא אינה באה לידי ביטוי דווקא במכות יבשות של המון משולהב. הריסת בתים, הפקעת אדמות, גירושים, חקירה בעינויים (או על גבול העינויים, תלוי אם המגדיר הוא הנחקר או החוקר) וגם, מדי פעם בפעם, מכות יבשות והפעלת כלי נשק. כל אלה מתרחשים באופן תדיר בשטחים שבשליטת ישראל, כמו שהתרחשו בכל מדינה כובשת בתולדות האנושות. בכל זאת נדירים המקרים שבהם התקשורת הישראלית, למעט הארץ, מדווחת על כך.
כאשר מתפרסם דיווח ביקורתי, הטוען כי חיילי צה"ל הפעילו אלימות שלא למטרות מבצעיות לגיטימיות, המעיד והמפרסם נעשים עד מהרה למושא הביקורת ("בוגדים") והמעשה מקוטלג כחריג. כל עוד התקשורת הישראלית מדווחת בסלחנות על מדיניות הכיבוש הישראלית והשלכותיה, היא אינה יכולה לבוא בידיים נקיות ולהטיל את האחריות לתקיפת ערבי חף מפשע על הוריהם של כמה קטינים מהעיר ירושלים.