כבדו את זכותי לסרב

זה קורה לי לא אחת. לפעמים אני אנושי ולכן מתפתה להצעות שאפשר לסרב להן אבל אפשר גם להיענות להן. לפעמים אני בוחר באפשרות השנייה, המפתה. אני מזמין מוצר שמוצע במחיר לא ייאמן כי ייתכן. אני לא מבקש לרכוש אותו רק משום שהוא מוצע במחיר מופחת באופן משמעותי, אטרקטיבי, אלא משום שזה מכבר רציתי לרכוש אותו והנה מזדמנת לי שעת כושר כלכלית לרכוש אותו וליהנות ממנו. ברוך שעשני אנושי. לפעמים. באחרונה רציתי לרכוש מוצר מסוים. מילאתי פרטים. קרין חזרה אלי. ידעתי שאתקשה לסרב לה לאחר שסיימה לקלוט את פרטיי והתחילה להציע לי, לשדל אותי ואף להפציר בי להצטרף אל תוכנית ההטבות המדהימה. "אני לא מאמינה" אמרה, כשסירבתי להצעתה הנדיבה, המוּזלת, המפתה (ודאי פתי מתפתה לכל פיתוי, כמוני) לשלם 19.90 ש"ח לחודש בלבד. היא לא הבינה את העיקר, לכן לא הבינה דבר. היא לא הבינה- איך תבין?! שאם אעשה מנוי אשעבד עצמי לגחמותיי; אתפתה לרכוש מוצרים גם בהעדר נציגת שירות מפתה, כמוה; היא לא הבינה, שאם אשתעבד ליצר הטבעי, האנושי, לקנות-לקנות-לקנות, ולו רק בגלל שמוצרים מוצעים ב"כלום כסף" ו"לא חבל להפסיד?" אכנס לסחרור של קניות, מכל הבא לסל, ללא הבחנה, ללא מחסום, ללא סוף. אחרי הכול, אני רק בן אדם. ולפעמים אני אנושי. לא אדם של פרה שלמה כאן מתבקשים ההיקש והדימוי: אכן, בשביל כוס חלב לא צריך פרה שלמה. קרין ניסתה לשכנע אותי לרכוש מחלבה בתשלומים חודשיים מופחתים. בשתיים-עשרה כוסות חלב לשנה. כלום כסף. היא הסבירה לי את האופן שבו מיטיבה עמי תוכנית ההטבות ועשתה לי חשבון לפיו, אשלם מחיר נמוך ביותר על כל קנייה. סירבתי לא משום שאני לא מכיר אותה, אלא בגלל שאני מכיר את עצמי. פתי. האמת? תגובתה על סירובי העליבה אותי. מהנימה החמימה, הידידותית, שעלתה מתוכן דבריה ומאופן אמירתם, כשהסבירה את היתרונות הגדולים הגלומים בתוכנית ההטבות, הלך קולה והתקרר, ככל שהתגבשה, בהדרגה, אי-היענותי הרפה להצעתה, לכלל סירוב נחרץ. "חבל" היא חתמה, ברשמיות, בצער, כמעט באכזבה. זכותי לקנות, זכותי לסרב. זכותי לא להצטרף אל תוכנית ההטבות, אל מועדון המנויים. זכותי להיוותר בחוץ ולרכוש מוצרים לפי רצון או צורך, כשמתאפשר לי. אני לא מבקש הרבה אלא רק זאת: אנא, נציגות שירות יקרות – כבדו את סירובי. כבדו את חופש הבחירה, את הטעם, את ההעדפה. כבדו את היותי אדם של כוס אחת, לא של פרה. כשאני מסרב, אתן לא מפסידות אותי, כלקוח. להפך. יום יבוא, הצעה חדשה תוצע ובמקום ובזמן מסוים, אתפתה פעם נוספת. אני בן אדם. רק בן אדם ולפעמים אני אנושי, כמוכן; לפעמים אני אומר כן, לפעמים אני אומר לא. כשאתן מנסות כמעט לכפות עלי תוכנית ש"אסור לסרב לה" אני חש כאילו הסירוב שלי לא רק שאינו לגיטימי אלא מעשה שהוא בבחינת רשלנות פושעת. אנא, מוקדניות חרוצות, נציגות שירות נאמנות: קבלו אותי כפי שאני, פתי שאינו מתפתה לכל פיתוי. תודה.