גם היום, כמו כל יום, בשוטטות בין ערוצי החדשות של העולם שמעתי במגוון שפות: "ולמתרחש בסוריה. אתם עומדים לצפות בתמונות לא קלות".
שתי שעות בערך של נסיעה נוחה מתל אביב לכיוון צפון, אחר כך עוד שעה של נסיעה מעט מזרחה לכיוון רמת הגולן, אולי למי שנוהג לאט כמוני - עוד שעתיים של נסיעה, ואתה בסוריה.
זה קרוב. קרוב מאוד.
אנחנו רואים מדי ערב, חודש אחרי חודש, מה השכנים שלנו מסוגלים לעולל איש לאחיו. לפעמים אחיו ממש. אנחנו שומעים על עשרים, שלושים, מאה, מאה וחמישים הרוגים ליום. אנחנו לא שומעים על המון פצועים קשה, ילדים פצועים קשה, ועל בלי סוף מקרי עושק, אונס, גירוש מבתים, הברחה מבתים, שוד ועינויים ואינסוף מעללי רוע בביצוע שני הצדדים הלוחמים.
האם מישהו בעולם המערבי חי כל כך קרוב לגבול נורא כזה? לעמים מטורפי דם, קנאות ושינאה כאלה?
מיליוני פליטים סוריים בתוך ארצם, מאות אלפים מחוץ לארצם, וכמובן: ממי מצפים לעזור לפליטים? מארצות-הברית שכולם באזור שונאים כי היא מסמלת אהבה לאדם. הדבר השנוא ביותר במזרח התיכון.
זה העולם אותו אנחנו משאירים לילדים שלנו. הוא לא קשור לקיטץ' כיבוש או לנראטיבים של נאכבות. הוא קשור לחוקי חיים במקום שבו החלש נדרס.
לפעמים, כשאני מנסה להבהיר את המצב שלנו לאדם שחי רחוק מכאן, אני יודע שאי-אפשר להסביר את זה, אבל זה פחות מפליא אותי מאשר העובדה שלפעמים אני מנסה להסביר את המצב שלנו לאדם שחי ממש כאן לידי באותה ארץ ואני יודע שאי-אפשר להסביר לו. וזה כלום - הבעיה היא שגם לעצמי אני לא יכול להסביר. המוח הישראלי יוצר באופן פלאי עולם שנמצא רחוק מאוד מהגבולות. כל כך רחוק שממש טוב לו.