"ישראל יכולה לקנות לגיטימציה בכסף"

נאמן לברכה של הרבי מלובביץ' עם כניסתו לתפקידו כשגריר באו"ם ("אתה תשרת בבית של שקרים רבים, במקום החשוך ביותר, אורו של נר בודד יכול להיראות למרחק"), שאותה הוא נושא בלבו שנים, יחזור נתניהו לעצרת כדי להדליק קצת אור. במרכז סדר יומו, שלא כאשתקד, תעמוד הפעם אירן. הפלשתינים אומנם יעשו קולות, ואבו-מאזן ינאם בעצרת בסמיכות לנתניהו, אולם הנחת העבודה בירושלים ובמשלחת ישראל לאו"ם היא שבניגוד להצהרותיהם הראשוניות הפלשתינים לא יממשו את האיום לבקש מעמד של מדינה משקיפה. מאימת אובמה, שאיים עליהם בהפחתת תקציבים אם יתניעו שוב מהלך חד-צדדי, אבו-מאזן וסאאב עריקאת ישחקו ב'תחזיקו אותי' עד הבחירות בארה"ב, בסוף חשוון. אחרי הבחירות המשחק ייפתח מחדש והרש"פ תמנף שוב את הקמפיין האנטי-ישראלי. בהקשר זה חשוב לציין שעל-פי תקנון האו"ם, ההצבעה על צירוף הרש"פ כמדינה משקיפה כלל לא חייבת להתקיים בימי העצרת השנתית. העצרת, שבה נוכחים רבים ממנהיגי העולם, היא הזדמנות נוחה לזכות בתשומת לב פוליטית ותקשורתית עולמית - אולם מבחינת כללי האו"ם די בהצבעה שגרתית במליאת האו"ם סתם כך באמצע השנה כדי לשדרג משלחת משקיפה - כפי שהפלשתינים מוגדרים כעת - למדינה שלא מן המניין ("מדינה משקיפה"). אבל כאמור, העניין השנה אינו הפלשתינים אלא האירנים. גם העימות עם האירנים באו"ם אינו חדש. לפני שלוש שנים הציג נתניהו מעל דוכן העצרת את תוכניות השמדת היהודים מוועידת ואנזה, וקישר אותן ישירות לאחמדינג'אד ולמשטר האירני. אין ספק שגם השנה ינעץ באייתוללות ארסנל של מילים מחודדות. חידת החידות, אם המילים יהפכו למעשים, נותרת תעלומה. אחרי שהוא וברק העלו את רף ההצהרות הישראליות, נראה כעת שנתניהו מחפש לצנן את המתח ולהגיע להסכמות עם אובמה. "אם הנשיא יודיע על קו אדום זה יענה לתביעה של ראש הממשלה מתחילת השבוע, ואנו רק נברך על כך", אמרו גורמים בסביבת נתניהו עוד לפני ועידת הדמוקרטים. בשלב זה עוד לא ברור אם נתניהו ייפגש עם אובמה. שני הצדדים מעוניינים בפגישה אבל אילוצי לו"ז קיצוניים של שני האישים מעמידים את קיומה בספק. נתניהו ימריא במוצאי יום כיפור ויחזור סמוך לכניסת חג הסוכות. כלומר, יהיו לו שני ימי עבודה בלבד בארה"ב. אובמה, הנאבק על עתידו הפוליטי, מנהל לוח זמנים דחוס של קמפיין לנשיאות. כשנתניהו ינחת בניו-יורק ביום חמישי בצהריים אובמה כבר לא יהיה בתפוח הגדול, ולפיכך המנהיג הישראלי יצטרך להגיע אליו לוושינגטון או לכל מקום אחר שבו יהיה ברחבי ארה"ב. האפשרות הזאת נבדקת, אך מסבכת את אובמה. אם יזמין אליו רק את נתניהו, יעליב עשרות מנהיגים אחרים שיהיו בניו-יורק באותו היום, ולא יוזמנו. אם לא ייפגש עם המנהיג הישראלי, התקשורת בשתי המדינות תפרש זאת כהוכחה נוספת לקרע בין ישראל לאמריקה - לא בדיוק הספין שלו הוא זקוק בימים מקרטעים אלה (נכון לשבוע זה בחירתו המחודשת הולכת ומתרחקת - רומני עוקף אותו בלא מעט סקרים). אוי לו מיצרו (המתעב את נתניהו) ואוי לו מיוצרו (שיקולי הקמפיין המדריכים את מהלכיו). נוסף לכך התזוזה הזאת אינה פשוטה, שכן נתניהו חייב לשהות בשבת במרחק שאינו עולה על 13 שעות טיסה מישראל. זאת משום שעליו לשוב ולנחות בארץ בשעה מוקדמת מספיק לפני כניסת חג הסוכות. העסק אפוא מסובך, אך אחרי הכול שני הצדדים מעוניינים בפגישה, ועל כן ההערכה היא שזו תצא אל הפועל. ייפגשו אובמה ונתניהו או לא ייפגשו, לא יהיה בכך כדי לפתור את הבעיה הכרונית של ישראל באו"ם - העולם כולו נגדנו. או כדברי נתניהו אשתקד, "כאן באו"ם, רוב אוטומטי יכול להחליט כל דבר. הוא יכול להחליט, ואכן החליט, שהכותל המערבי בירושלים, האתר הקדוש ביותר ליהדות, הוא שטח פלשתיני כבוש. הוא יכול להחליט שהשמש זורחת במערב". משלחת ישראל באו"ם מתפקדת תחת איום תמידי של כינוס העצרת בהתראה של 24 שעות כדי לקבל החלטות אנטי-ישראליות. כאמור, אחת כזו יכולה להיות הגדרת הרשות הפלשתינית 'מדינה משקיפה'.

את הבידוד המובנה הזה אי-אפשר להעלים. להקל אותו כנראה אפשר, ובשיטה די פשוטה - כסף למקומות הנכונים, או ליתר דיוק לארגונים בינלאומיים. אם ישראל תתחיל לתת לעולם את מה שבאמת ביכולתה לתת, בממון ובידע, דימויה הבינלאומי ישתפר פלאים. בכך לפחות משוכנע בכל מאודו רוני אדם, מנהל המחלקה לארגונים בינלאומיים וסוכנויות מיוחדות במשרד החוץ. לאדם יש מושג על מה הוא מדבר. המסקנה שלו מבוססת על 14 שנים של עבודה מול מסגרות של האו"ם במטות הארגון בניו-יורק ובז'נבה. מעבר לנתונים שהוא מציג, על שמו רשומה אחת ההצלחות המדיניות המרשימות של ישראל באו"ם מאז ומעולם - ציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. היוזמה הזאת, שגובתה בידי שר החוץ דאז סילבן שלום, נולדה במוחו הקודח וקנתה לה אחיזה עולמית מעל ומעבר למצופה. כעת, באותה מידה של להט, הוא משוכנע שבכמה גרושים אפשר לעשות המון בנוגע ליחסי ישראל והעולם ובסוף אפילו להרוויח. "אם אתה מקובל בארגונים הבינלאומיים, הם ייקחו ממך טכנולוגיות, יאפשרו לישראלים להשתלב בהם, ובסופו של דבר ייצרו עבורך הזדמנויות עסקיות במדינות שונות בעולם. כך שזה אפילו משתלם", משוכנע אדם. "אבל עוד קודם לכן, הדימוי שלנו ישתפר. ניראה טוב יותר בעיני עצמנו ובעיני העולם. יהיה לנו קל יותר בארגונים הבינלאומיים ונפיק רווח משולש: בלגיטימיות של ישראל במערב, בשיפור הקשרים עם הארגונים הבינלאומיים ועם המדינות מקבלות הסיוע, וכאמור בהצעות עבודה בארגונים ובהזדמנויות עסקיות". מה בעצם טוען אדם? במקום להתנהג כמו מדינת צנע שאין לה גרוש לסייע לאחרים, הבה נעמוד בסטנדרט המצופה ממדינה בסדר גודל של ישראל. השורה התחתונה מתמצה בנתון בהיר מאוד. שיעור התרומות של ישראל לרוב ארגוני הסיוע הבינלאומיים עומד על עשירית מזה שנותנות מדינות מקבילות לה. בטבלאות המדרגות את תרומת המדינות לארגונים השונים, ישראל ממוקמת באופן סדרתי די בתחתית ביחס ליכולותיה. כך, רמת התרומות המקובלת במדינות ה-OECD עומדת על 0.4 אחוז מהתל"ג של כל מדינה (איש לא מצפה שמדינה קטנה כמו ישראל תקצה תרומות-ענק בסדר הגודל של ארה"ב או קנדה). סך סיוע החוץ של ישראל עומד על 14 מיליון דולר, שהם 0.04 אחוז מהתל"ג. כלומר, עשירית מהמקובל בקבוצת המדינות שאליהן ישראל שואפת להתייחס. לארגונים הבינלאומיים תורמת ישראל פחות מ-800 אלף דולר. כך למשל, בטבלת התרומות של ארגון הפליטים העולמי ישראל ניצבת במקום ה-71, מתחת מדינות כמו מרוקו, עירק ואסטוניה. ליוניס"ף, ארגון הילדים העולמי, ישראל תורמת 120 אלף דולר בשנה - לא רע ביחס לרבות ממדינות העולם אבל הרבה פחות ממה שנותנות מדינות דומות לנו בכלכלתן, כגון פינלנד שתורמת למעלה מ-30 מיליון דולר או אירלנד שגם בשנת משבר כלכלי העבירה יותר מ-12 מיליון דולר לארגון. אדם לא מצפה שנגיע מחר למספרים האלה, אבל בהחלט חושב שצריך לחתור אליהם. נכון שישראל פעילה מאוד כבר היום בסיוע למדינות עולם שלישי, אך לא באמצעות כסף. מש"ב (סוכנות סיוע החוץ של משרד החוץ) אומנם פעילה ביותר ממאה מדינות מסביב לגלובוס, בעיקר בתחומי חקלאות, ניהול מערכות מים, העצמת נשים ורפואה, ואולם התקציב זעום - כעשרה מיליון דולר. "זה הדבר היפה ביותר שיש לישראל להציע לעולם, אך זה לא מספיק", אומר אדם. מה שנעשה מושתת בעיקר על הפצת טכנולוגיות ופיתוחים ישראלים, כשהמימון מגיע מגורם שלישי. מהיחסים התלותיים הללו אדם מבקש להשתחרר.

הרציונל בגישתו של אדם נשען על כך שבעבר, התנהלות הקהילייה הבינלאומית, ובכלל זה הארגונים הבינלאומיים, נווטה בידי המדינות השונות ובמיוחד המעצמות. כיום הארגונים הופכים עצמאיים, עוצמתיים ומקצועיים יותר ויותר, ויש להם השפעה מכרעת על רוב תחומי החיים בישראל בלי שרובנו מודעים לכך. קחו שמות כמו סבא"א, אונסק"ו, ארגון הבריאות העולמי, ארגון המזון העולמי, ארגון התקשורת העולמי, ארגון הפליטים העולמי, ארגון ההגירה העולמי, ארגון הסיוע של האו"ם, יוניס"ף, ארגוני הסביבה ורבים אחרים - ישראל חתמה על האמנות של רובם ומושפעת מההנחיות של כולם. מהקצאות תדרים ועד הטיפול בשפעת העופות; מדוחות סבא"א ועד השאלה אם הפלשתינים מצטרפים לאונסק"ו; מפסילת תרופות ועד סימון עולמי אחיד של מוצרי מזון; מאופן הטיפול במסתננים הסודנים ועד הסדרת הייבוא של פועלים תאילנדים - בכל הנושאים האלה וברבים אחרים ישראל מצייתת לאמנות הבינלאומיות. אם כך, טוען אדם, בעולם שבו יורדת קרנן של המעצמות ועולה חשיבותם של הארגונים הבינלאומיים, ישראל חייבת להיות בין אלה שמשפיעים על הארגונים ולא רק מושפעים מהם. "קח מדינות כמו יפן, נורווגיה או צרפת. יש להן דימוי מצוין. למה? כי הן נותנות. קח מדינות כמו הודו, ברזיל, איחוד האמירויות וקטאר, שבשנים האחרונות תורמות יותר ויותר. למה הן עושות זאת? כדי לשפר את הדימוי שלהן כמי שמסייעות לעולם. בנו הדימוי החיובי הזה לא נדבק כי איננו עוסקים בכך מספיק, אף שאנו צריכים אותו יותר מאחרים. אם נהיה חלק מהרשימה של מדינות שלוקחות אחריות ונתפוס מקום גבוה יותר ברשימת התורמות, אם ניראה נורמליים - הדימוי שלנו ישתפר בעיני עצמנו ובעיני אחרים. דיפלומטים מכל העולם המערבי אומרים לנו את זה השכם והערב: אתם יכולים לקנות את הלגיטימציה שלכם בכסף. בדיוק כמו אדם פרטי או חברה עסקית, שתורמים כי זה חשוב, אבל גם כדי שייראו בעיני הסביבה טוב יותר. לקיחת אחריות היא שם המשחק". הרעיונות של אדם אינם חדשים. הוא מסתובב איתם כבר שנים והם הוצגו גם לפני הדרג המדיני הנוכחי, קרי שר החוץ ליברמן וראש הממשלה נתניהו. מכיוון שהשניים אינם דוגלים בקניית לגיטימציה באמצעות מכירת טריטוריה, יש סיכוי שיסכימו להשקיע כמה דולרים כחלופה. אדם משוכנע שאם המדינאים יאמצו את גישתו, בעצרות האו"ם הבאות יהיה לישראל קל יותר. "אלה שמובילות את המהלכים בעצרת ובאו"ם הן המדינות התורמות. להן יש זכות לדבר. למי שלא תורם אין זכות לדבר. אם נדמה להן, נוכל ללכת בעצרות הבאות בראש זקוף".