אף על-פי שמדובר באחד היישובים הגדולים והמבוססים בשומרון, מספרים ביישוב, נשמרת בין התושבים האווירה המשפחתית ויחסים מצוינים בין התושבים החילונים והדתיים. הכול מכירים את משפחת פרחי: נעמי, אשתו של ליאור ז"ל, היא גננת ביישוב הקהילתי. לזוג שלושה ילדים: ליאל בן 17, עדן בת 16 ושגיא בן 14. נעמי נושאת ברחמה את ילדם הרביעי, שלא יזכה לראות את אביו. לפני עשרים שנה הם הגיעו למקום ומאז הפכו להיות מ"אבני היסוד ותבנית הנוף" של שערי-תקווה, כפי שסיפרו חבריהם ליישוב. בכל יום עצמאות ארגן פרחי אספקה מכובדת של זיקוקין די-נור. "אין מצב שביום העצמאות יהיו ליישובים כמו אלקנה ואורנית יותר ניצוצות בשמים מאשר לשערי-תקווה. אין דבר כזה", מספר בחיוך חברו של פרחי, רובי טלמן. "ליאור היה דואג להפעיל את הזיקוקים, הוא היה משלם עליהם מכיסו ואפילו לא ביקש תמורה. תמיד היו מתפלאים ביישוב איך יום העצמאות של שערי-תקווה זוהר יותר מביישובים אחרים. "הוא היה מהאנשים שכל הזמן מתנדבים ותמיד מעורבים", ממשיך טלמן, "תמיד היה לו מה לומר והוא הביע את דעתו בפורומים שונים. תופעת השב"חים והפרצות בגדר הטריפו אותו. הוא רצה להציף את הבעיה ולרתום את צה"ל והמשטרה להתמודדות עם הבעיה". כשתושבי שערי-תקווה פנו לגורמים במערכת הביטחון בעניין השב"חים, הם נענו בהפניית עורף קרירה ובבקשות שונות לשליחת חומרים ותיעוד ויזואלי. פרחי החליט להגיש להם את כל הסיפור על מגש של כסף. הוא הגיע למחסום בכביש 505, ותיאר לעיני המצלמה מאין באים השב"חים, איך אפשר לזהות את הסייענים הערבים-ישראלים וכיצד אפשר להתמודד עם הבעיה. "ליאור כל הזמן התריע על בעיית השב"חים", מספר דביר כרמון שהגיע עם פרחי באותו יום למחסום כדי לתעד את ההסתננות, "אבל אף אחד לא באמת רצה לשמוע. הוא רצה להראות לצבא את התמונה מול העיניים ושילם על כך בחייו. אבל זה היה האיש: ראש גדול, יסודי מאוד, אף פעם לא מוותר ועם המון כוח רצון ומקצועיות".

הפלשתינים באזור הכירו את רכב הביטחון שלו, ולכן באותו יום הגיע פרחי ברכבו של דביר כרמון. השניים עמדו ליד הרכב שמכסה המנוע שלו היה פתוח, וכך צילמו את ההתרחשות סביב המחסום ואת נהירת השב"חים שמגיעים מהכפרים ועוברים לתחומי ישראל הקטנה. "כשליאור התקשר אליי ואמר לי שהוא צריך שאסייע לו עם הרכב לא חשבתי פעמיים", אומר כרמון. "הוא היה מקצוען ותמיד ידע מה הוא עושה ולכן מיד התייצבתי עם הרכב". באזור שערי-תקווה נעשים כיום תיקונים בגדר ההפרדה. כמה כפרים ערביים ייכללו בתחומי הגדר, ובחודשים האחרונים נעשות עבודות על קו התפר. פלשתינים רבים מנצלים את הפרצות השונות ועוברים לצדה השני של הגדר באין מפריע. ביישובים במערב השומרון מספרים שההתנגדות לשינוי תוואי הגדר משותפת לפלשתינים ולישראלים באזור, והאמירה הצינית הרגילה היא שהיחיד שמעוניין בשינוי המצב הוא הקבלן שמרוויח מכל תזוזה. כך או כך, המצב הנוכחי הוא שאזור אלקנה ושערי-תקווה הפך למסוף מעבר המוני לשב"חים. פלשתינים מרחבי השומרון מגיעים לאזור העבודות על הגדר, ערבים-ישראלים מגיעים במכוניות לאיסוף הפלשתינים, ואחרי שעוברים את המחסום הצה"לי שאינו מאויש הדרך לתל אביב ולכל מקום אחר בארץ פתוחה. "מאות פלשתינים מגיעים לנקודה הזו, המרוחקת שתי דקות נסיעה מראש-העין, 12 דקות מתל אביב ו-7 דקות מרמת-השרון", מסביר בלומנפלד. "שלושה סוגי שב"חים באים לכאן - אלה שמחפשים עבודה, אלה שבאים לפעילות עבריינית וגם לא מעט מחבלים. מבחינת פרחי, כל נסיעה של שב"ח מערבה היא פוטנציאל לפיגוע. אגב, לפני שנים יצאו מכאן פיגועים לתל אביב ולרמת-השרון". בשערי-תקווה וביישובי האזור מפנים שאלות קשות לצה"ל ולמערכת הביטחון. "במקומות שבהם עובדים על הגדר יש בסך הכול בודקה של צה"ל, ורוב הזמן היא לא מאוישת", מספר אחד מאנשי שערי-תקווה, "זו הנקודה היחידה שלא מאובטחת בגדר, ובאים לכאן אנשים מכל מקום ביו"ש, גם מחברון. ברגע שהם נכנסים - אין רמזור אחד עד תל אביב. התפתחה כאן תעשיה שלכיוונה צה"ל וכוחות הביטחון עוצמים עיניים לרווחה. בכל מוצאי שבת, מארבע לפנות בוקר באים ערבים-ישראלים מכפר קאסם ומהסביבה ואוספים פלשתינים. מי שאוסף את השב"חים מרוויח 200 שקל לראש. אלו המחירים. אפשר לראות פה מכוניות סובארו קטנות שמעלות 8 אנשים במושב האחורי. המחסום המרכזי הפך לבדיחה והוא חסר כל תועלת. פלשתינים שמחזיקים בידיהם אישורים נתקעים במחסומי צה"ל ורואים את כל השב"חים נכנסים באין מפריע. כל רכב שאוסף שב"חים, וזה בדוק, נוסע כמו מטורף על הכביש. זו הייתה שאלה של זמן עד שיקרה כאן משהו. האסון הזה היה רשום באותיות גדולות וברורות על הקיר".