פעילות המכון מתרכזת באופן טבעי בחיזוק הקשרים בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב, המרכז היהודי השני בגודלו אחרי ישראל. בר-יוסף מדגיש כי האג'נדה נוגעת לכל התפוצות באשר הן. "המצב הוא כזה שברחבי העולם יש 13 מיליון יהודים. קצת פחות ממחציתם בישראל. בסוף, אסטרטגית, אלה המאגרים שיש לנו ולכן צריך לחזק אותם".
המודל שלו מדבר על "שני שלישים מהעם היהודי החיים כאן, ושליש אחד, חזק ובעל עוצמה, שנמצא במקום אחר. כציוני קשה לי אומנם לומר משפט כזה, אבל יכול להיות שזהו המצב האופטימלי". העניין הבעייתי הוא שהנחת המוצא שלו, שלפיה היהודים בישראל ואלו שבחו"ל מהווים ישות אחת, לא מקובלת על חלק מהשכבות הקובעות במדינת ישראל. מי שעוקב אחר השיח התקשורתי בארץ כלפי יהדות התפוצות, או אחר הפעילות הדיפלומטית בחו"ל, יאבחן על נקלה פיצול אישיות בין היהודי לישראלי. מצד אחד, כולנו יהודים. מצד שני, השיח הישראלי פשוט לא מתעניין בקורות אחיו מעבר לים.
"נכון שאנחנו מרוכזים בעצמנו. זה קורה כי האתגרים כאן עצומים", מודה בר-יוסף אך מדגיש ש"אנחנו פתוחים והעובדה היא שיהודי התפוצות מרגישים כאן בנוח". עם זאת הוא מוסיף כי "יש מעט אנשים בעיתונות שמרגישים חיבור רק למי שבארץ ולא מרגישים חיבור למי ששם. כמו שאמר לי חבר, עיתונאי בכיר, 'מבחינתי, מי שנמצא כאן שותף למאמץ. גם אם זה פליט מדארפור שבא לעבוד, הוא חלק מהמאמץ הישראלי. מה יש לי עם יהודי מאמריקה?'"
לי אישית נדמה שהשפעתם של אותם עיתונאים רבה. בעבור התקשורת הישראלית, יהדות חו"ל פשוט לא קיימת. בר-יוסף רואה את התמונה באופן אופטימי יותר ומציין למשל מושב בוועידת הנשיא האחרונה שעסק בקשר בין ישראל לתפוצות.
על כל פנים, גם לשיטתו של בר-יוסף, קשרי ישראל והתפוצות עומדים לקראת מהפך. אם בעבר יהדות התפוצות היא זו שסייעה לישראל לעמוד על הרגליים, כעת על העם היושב בציון מוטלת המשימה לדאוג ליהדות התפוצות. "אנחנו צריכים להשקיע ביהדות העולם. אם אתה מבין את הערך האסטרטגי של יהדות העולם ומבין את העוצמה - גם הכלכלית - שעברה מהקהילות היהודיות לישראל, אז כמו שיהדות העולם השקיעה בישראל 60 שנה, הגיע הזמן שישראל תחזיר. הגיע הזמן שישראל תשקיע בחינוך יהודי, במנהיגות. היוצרות יתהפכו כי לא תהיה ברירה.
"אחרי השואה הייתה אצל יהדות אמריקה תחושה שצריך להתארגן ולהתחבר. רבים מהם איבדו את משפחותיהם באירופה. זה מה שהניע אותם והייתה להם הצלחה, במחויבות וביכולת לבחור את אנשי הביצוע הנכונים ולסייע למי שנכנסים לפוליטיקה. אחר כך, בעקבות מלחמת ששת הימים, החל החיבור הגדול עם ישראל. בסך הכול הם בנו את עצמם היטב עד לשנים האלה. אבל כעת צריך לדאוג למנהיגות ארגונית חדשה, כי הדור שהצליח לייצר את המומנטום היהודי, המנהיגות הנוכחית, יֵרד בשנים הקרובות מהבמה. זה יקרה בגלל הגיל, בטווח של שלוש עד עשר שנים (בר-יוסף לא רוצה לנקוב בשמות, אבל הכוונה היא לדמויות כמו יו"ר הליגה נגד השמצה אייב פוקסמן, סמנכ"ל ועידת הנשיאים מלקולם הונליין, מנכ"ל איפא"ק הווארד קור ואחרים בני דורם. א"כ). עכשיו צריך לטפח את מי שיבוא במקומם. צריך שיהיה מי שידאג שהדור הצעיר ייכנס לארגונים, לבתי הכנסת, לעמדות המנהיגות ולניהול המקצועי".