יצא ככה שחלפתי בין כמה שחקנים על מדרגות "בית הסופר", מקום בו מתקיימות חזרות של תיאטרונים, ולא אסגיר שמות רק אומר שאתם מכירים אותם היטב.
אני מקפץ במדרגות לקראתם, כולי חיוכי אושר חסר בסיס ומברך מכל הלב: "שנה טובה, שנת שלום והרחבת הגבולות".
אחד מהם הוא שחקן ערבי. בולט מאוד. הוא נבוך לרגע וממלמל: "מה? ארץ ישראל השלמה?"
אמרתי: למה לא, מה זה חשוב, אני רק מקווה מכל הלב. שלום והרחבת הגבולות. זה איחול, אם זה יתגשם, למי זה יפריע, הרי כולם יהיו שמחים? ואז אני מוסיף משהו כגון: אם זה אפשרי הרי גם אתם לא תתנגדו.
כאן קופץ עלי שחקן אחר ואומר: "מה זה אתם? למה אתה מתכוון באתם? הרי כולנו יחד", ואני מרכין ראשי, אבל אז הוא ממשיך ואומר: "כולנו יחד, גמרנו. הוא ערבי ישראלי. אין הבדל. אני מזיין את אחותו והוא את אחותי".
אני תופס מיד שמחנה השלום הגזים וכהרף עין זועק: "מה זה? איך אתה מדבר?", והשחקן הערבי ממלמל לעצמו: "ואז יהרגו אותך".
"תגיד לי", פונה אז לשחקן הערבי שחקן שלישי, שאת שמו אתם רואים בכל לוחות המודעות וגם בכל העלילות המוקרנות בטלוויזיה ובקולנוע, וגם בעצומות מהסוג ששחקנים חותמים עליהן, "תגיד לי", הוא שואל אותו, "למה באמת אתם כל כך רגישים לעניין של הבנות שלכם? למה אסור לי לשכב עם הבנות שלכם?"
אני נחלץ ומבהיר: "כי זה לא בהסכמה". וכולם מבינים ללא מילים ומנסחים מחדש: "אצלנו זה צריך להיות כרוך בהסכמה שלה ואצלכם בהסכמה של המשפחה".
"זה עניין של תרבות", עונה איכשהו השחקן הערבי, ואני מדגיש לשחקן הישראלי שהציע לראשונה את רעיון חילופי הזוגות הזה: "וכדי שתבין - מסבירים לך".
"אבל הם לא מסבירים", הוא אומר, "הם הורגים".
"ככה הם מסבירים". אני עונה לו.
ומיד חיפשתי, ומצאתי, דרך להחזיר את קלות הדעת למקום, כי עוד התפרצויות אלימות למען ההסברה אנחנו לא צריכים.