רומן קורובין, המעדיף להיקרא יורם, הוא אחד מאלפי צעירים יהודים בסנט-פטרסבורג המעורים היטב בחברה הרוסית אך משתדלים לשמור על השתייכותם לקהילה. הם באים מדי שבת לחמשת בתי הכנסת הפזורים ברחבי העיר, המנוהלים כולם בידי חב"ד. הפעילות התרבותית הענפה שבהם לא מצטמצמת רק לנושאים דתיים. הוא מספר שההרצאות והפעילויות שעוסקות בישראל ובמתרחש בה זוכות לפופולריות רבה. היום הוא עובד בין היתר כמדריך תיירים בעברית ובאנגלית. "בעיקר אני אוהב לעבוד עם ישראלים. הרבה קבוצות מגיעות לנמל באוניות פאר ומבקשות שאדריך אותן בעיר". בביקורי בחורף האחרון בעיר הזמנתי את יורם להדריך אותנו ובין ביקור לביקור הוא סיפר לי את קורות חייו.
לפני כ-20 שנה עלה לארץ עם הוריו. אז התוודע ליהדותו לאחר שנים שבהן משפחתו הייתה מנותקת לחלוטין מהדת. את צעדיו הראשונים בחיק הדת עשה כעלם חרדי בישיבה בירושלים. זה היה המהפך הראשון בחייו. הישיבה הייתה מיועדת לצעירים כמוהו, עולים חדשים מרוסיה שחיפשו את דרכם במצבם היהודי החדש. הישיבה קיבלה אותם בזרועות פתוחות ופתחה להם צוהר לעולם החרדי החסידי. יורם השתלב בתחילה בעולם זה אך כעבור זמן קצר חש כי הוא מעוניין לשרת בצה"ל.
כאן החל המהפך השני בחייו. הוא הגשים חלום והתגייס לחי"ר, "החבר'ה היו איכותיים, בעלי ערכים שרצו לתת הכול לצבא ולמדינה. ממש כמו שחלמתי ברוסיה". אלא שאז התערבה אמו, שהתנגדה לשירותו הקרבי, וכבן יחיד עבר יורם לבסיס עורפי ולתפקיד נטול הילה וכריזמה. בבסיס החדש בדרום
הארץ כבר נתקל ביחס שונה לחלוטין.
"החיילים נהגו לקלל ולנבל את הפה, במיוחד כלפינו, 'הרוסים'. נהגו לשאול אותנו למה באנו בכלל לכאן, וקראו לנו לחזור לרוסיה. בודדו אותנו בחדר האוכל וקיפחו אותנו בכל דבר. הפכנו לסוג של עבדים והטילו עלינו לסחוב משאות, לפרוק משאיות, בעוד הם לא נוקפים אצבע ורק גוערים בנו. בתחילה חשבתי שזה מפני שאני חדש בבסיס אבל התברר לי שזה היה היחס לכל העולים החדשים. רק הרוסים עסקו בעבודות האלה. כשניסינו להתלונן המפקדים לא התייחסו ורק צעקו עלינו לחזור לעבודה.
"לא הייתה לנו ברירה. הסתגרנו בתוך עצמנו והיינו חבורה נפרדת. אני אישית הייתי בהלם. תמיד השתדלתי לדבר עברית אבל אז התחלתי לדבר רוסית עם חבריי. אני, שלא נגעתי במשקה חריף, התחלתי לשתות איתם וודקה".
יורם השתחרר מהצבא, זנח את סממני החרדיות שלו והלך ללמוד אמנות במכון אבני. במרוצת השנים החל לטייל בעולם והגיע לרוסיה. שם הכיר את אשתו לעתיד. היא חששה ואולי חוששת עד עצם היום הזה לעלות לישראל. היום יש להם בן ובת והם מת
גוררים בפרבר של סנט-פטרסבורג עם הוריה.
"היה לי ברור שאתחתן עם יהודייה. זה מה שרציתי. גם העובדה שיש לי שני ילדים היא די חריגה, וזה גם אחד מהשינויים שעוברים הצעירים היהודים ברוסיה".
יורם מפתיע בסדרת אמירות שמהן ניכרים געגועים לתקופה הקומוניסטית. "החיים היו קשים ומדכאים עבורנו, היהודים, אבל זו הייתה תקופה הרואית. תקופה שבה הרגשת שאתה נאבק על הזהות שלך, על היהדות. הייתי נער צעיר מאוד, פה בסנט-פטרסבורג, ודמויות כמו אנטולי שרנסקי ו
יולי אדלשטיין היוו מקור השראה עבורנו. היום, כשאני בן 35, המדינה הזו חופשית יותר אבל היא נראית לי אחרת לגמרי".
לא ייתכן שאתה מתגעגע למשטר של דיכוי, אני אומר לו. "אני לא מדבר על המשטר", עונה רומן. "אני מדבר על חינוך ואני מדבר על שוק העבודה. קח למשל את בתי בת השש. היא חוזרת הביתה מבית הספר בשעה מוקדמת יחסית, אחת או שתיים בצהרים, משום שהיום המורים לא נשארים בבית הספר שעות רבות כל כך כבעבר. בבית נמצאת רק הסבתא אבל היא משמשת מעין בייביסיטר ולא מלמדת אותה דבר. נוח לה מאוד שהילדה מתיישבת ליד הטלוויזיה ולא מתנתקת ממנה לשעות רבות. אז אנחנו באמת שולחים אותה לחוגים כמו נגינה בכינור, כמובן, משום שזה מה שכל הורה יהודי מצפה מילדיו, אבל לא הרבה יותר מזה.
"בבית הספר שוב אין משמעת כבעבר. אנחנו, כשהיינו ילדים, פחדנו מהמורים פחד מוות. עבורנו מורה היה פרופסור, איש משכיל וגם מפחיד. הייתה משמעת ברזל. לא העזנו להמרות את פי המורים. היום כולם עסוקים בזכויות התלמיד ואוי למורה שיעז להרים את קולו על ילד. נכון שהיום יש חופש אבל החופש הזה מושג במחיר יקר. תחת השלטון הקומוניסטי לפחות ידענו שהפרנסה היא דבר בטוח. היום אינך יודע אם מחר תעבוד באותו המקום. הדברים משתנים במהירות. כך גם המחירים. זוגות צעירים רבים נאלצים לגור עם ההורים משום שאין להם כסף לשכור דירה, שלא לדבר על קניית דירה. מחיר דירה בת חדר בפרבר העיר יכול להגיע ל-150 אלף אירו. מורה אינו יכול להתפרנס ממשרה מלאה והוא חייב למצוא משרה נוספת לשעות אחר-הצהריים".
הגעגועים האמיתיים של רומן אינם למשטר הסובייטי. איש אינו רוצה לראות את הקג"ב חוזר לתצפת על בתי הכנסת ואיש אינו עורג לדיכוי זכויות האדם. הגעגוע הוא רק לחלקים ה"טובים" שבו, רמת החינוך הגבוהה, הסדר והביטחון התעסוקתי. ליורם יש עוד געגוע אחד: "אולי פעם אצליח לשכנע את אשתי ויחד נעלה שוב לישראל. הוריי בלוד מחכים שנבוא ואני מקווה שנזכה לזה פעם".