מהטמה גנדי: הקשר היהודי

עיקר פועלו של מהטמה גנדי היה במאבק לעצמאות הודו משלטון הבריטים, אולם את תקופת עיצובו הרעיוני והאידיאולוגי עשה בדרום אפריקה, לשם הגיע ב־1893 כעורך דין צעיר שזה עתה סיים את לימודיו באנגליה. עד מהרה נתקל גנדי ביחס מפלה ומזלזל בשל מוצאו ההודי. רצף של אירועים גזעניים נטעו אצלו תודעת שליחות ואחריות למצבם של בני עמו החיים בדרום אפריקה. גנדי הוביל סדרה של מאבקים כנגד השלטונות, ועד מהרה ביסס את מעמדו כמנהיגם החברתי של ההודים בדרום אפריקה. את הרמן קלנבך, מי שעתיד להיות חבר נפשו בשנים הקרובות, פגש גנדי, אז כבר מנהיג מקומי ידוע, ב־1903. הרמן קלנבך נולד ב־1871 בפרוסיה המזרחית למשפחה יהודית בשם קלמנוביץ. אבי המשפחה שינה את השם ל'קלנבך' כדי להקל על השתלבות המשפחה בסביבה. קלנבך ואחיו קיבלו חינוך איכותי בערים הגדולות, ובבגרותו החליט קלנבך ללמוד הנדסה ואדריכלות. הוא סיים את לימודי האדריכלות וב־1896 היגר לדרום אפריקה בעקבות שני דודיו. בפגישתו הראשונה עם גנדי היה קלנבך אדריכל מצליח, רווק, בן המעמד הגבוה, נהנתן אך בעל נטייה רוחנית ומשיכה לדתות המזרח. חבר משותף של גנדי וקלנבך הפגיש ביניהם. את רשמיו מן המפגש הראשון תיאר גנדי ביומנו: "נפגשנו במקרה. כשהכרתי אותו נדהמתי מהפזרנות ומאהבת המותרות שלו, אולם עוד בפגישתנו הראשונה החל להציג שאלות מעמיקות בעיניי דת… היכרותנו התפתחה עד מהרה לידידות קרובה מאוד עד כדי זהות המחשבה, והוא שוכנע כי עליו לבצע בחייו את אותן התמורות שביצעתי אני בחיי". החיבור המהיר בין השניים לא היה מובן מאליו. במובנים רבים, מדובר בשתי דמויות הפוכות. אדריכל יהודי חילוני, אמיד, ראוותן וחובב מותרות, ולעומתו עורך דין לוחם צדק, סגפן ופרוש שמקדיש את חייו לאקטיביזם חברתי. אך הקשר בין השניים התהדק: קלנבך נכבש עד מהרה בדמותו של גנדי, והשניים ניהלו שיחות רבות. בעקבותיהן אימץ קלנבך אורח חיים סגפני וצמחוני והסתפק במועט. לתדהמת משפחתו האמידה, קלנבך הפך למעין תלמיד של גנדי, ושינה את אורח חייו מן הקצה אל הקצה.

בשלב זה סבב הקשר בין השניים סביב נושאים רוחניים ודתיים. רק ב־1907 הביע קלנבך, אז כבר אדריכל ידוע ומצליח בדרום אפריקה, תמיכה פומבית ראשונה במאבקם של גנדי וההודים. המאבק ההודי התחדש כאשר ב־1906 הוכרזה בממשלת מחוז טרנסוואל תקנה המחייבת רישום של האוכלוסיה ההודית באמצעות טביעת אצבעות. במאבק זה הציג גנדי לראשונה את עקרונות ה"סאטיגרהא" - שפירושה המילולי הוא "דבקות באמת", ומשמעותה: ניהול מאבק לא אלים על-ידי אחיזה באמת. ב־1907 פרסם קלנבך מכתב תמיכה בהודים בעיתון חשוב בדרום אפריקה, ובו כתב: "אראה זאת כזכות לבקר את חבריי ההודים בבתי הסוהר". תמיכה של אדם לבן במאבקם של ההודים נחשבה לאירוע נדיר. "קלנבך סבר שדווקא בגלל יהדותו הוא צריך לתמוך בהודים", אומר שמעון לב. "כיהודי שנמלט מהאנטישמיות והאפליה באירופה, הוא הרגיש שהוא לא יכול לעשות זאת לעם אחר. צריך לזכור שהיהודים שסבבו את גנדי היו אאוטסיידרים בקרב הקהילה היהודית בדרום אפריקה, שלא תמכה במאבק ההודי. מטרתה העיקרית של הקהילה היהודית הייתה לבדל את עצמה מן ההודים ולהזדהות עם הלבנים בדרום אפריקה. קלנבך וחבריו היהודים היו יוצאי דופן". מכתבו הפומבי של קלנבך סימן את תחילת שותפותו הפוליטית עם גנדי, לצד היחסים האישיים שהלכו גם הם והעמיקו. ב־1908, בעקבות פשרה שהשיג באשר לרישום הקהילה ההודית, הותקף גנדי ונפצע קשה. את תקופת ההחלמה הוא העביר בביתו של קלנבך, ולאחריה המשיכו השניים לגור יחד. באותה עת כבר היה גנדי נשוי ובעל משפחה. השניים ניהלו יחדיו חיים רוחניים אינטנסיביים, הכוללים התנסויות מוסריות ורוחניות. "גנדי ראה בקלנבך פרטנר שנכנס ללא היסוס לניסיונות הרוחניים איתו", אומר לב. "הרבה פעמים דווקא קלנבך הוא זה שדרבן אותו. פעם אחת הם ניהלו שיחה על חלב, וגנדי אמר משהו על זה שחלב הוא לא בריא וגורם לתשוקה מינית. קלנבך מיד אמר: בוא נפסיק לשתות חלב, וכך היה. הם עברו יחד תהליך של מעבר לאורח חיים פשוט, הסתפקות במועט, פרישות, ובעיקר - חיפוש היסוד הדתי־מוסרי בכל פעולה. הם כל הזמן ניסו דברים חדשים, ניסויים בדיאטות, בתשוקה מינית, בחינות עצמיות. קלנבך סיפק לו דמות רפלקטיבית, אדם לצידו שמסכים לנסות איתו את הדברים".

לכל אורך התקופה שבה עמל גנדי על פיתוח עקרונותיו הרוחניים והמוסריים, אלו שינחו אותו לאורך חייו בשנים ובמאבקים בהודו, היה קלנבך לצידו. שיאה של החברות בין השניים בא לידי ביטוי בהקמת "חוות טולסטוי", שלדעת חוקרים רבים הייתה הזירה המשמעותית ביותר בעיצוב דרכו המוסרית והאידיאולוגית של גנדי. ב־4 ביולי 1910 עברו אל החווה ארבעה אנשים: גנדי, שני בניו וקלנבך, שדאג עוד קודם לכן לרכישת הקרקעות ולבניית החווה. מדובר היה במתחם שמטרתו הייתה להגשים בפועל את אורח החיים של ה"סאטיגרהא", האחיזה באמת. בחווה נהגה שיתופיות מלאה, המטבח היה צמחוני, הגברים והנשים ישנו בחדרים נפרדים והנסיעה ברכבת נאסרה. בחוזה שחתמו ביניהם השניים נכתב כי "מוסכם שהאידיאל הוא לא להעסיק עבודת ילידים ולא להשתמש במכונות". תופעות אקולוגיות רבות שרווחות בימינו כבר נמצאו באותן שנים בחווה: מִחזור, ייצור עצמאי של בגדים וצמחונות. קלנבך ניהל את החווה בפועל, והיה יד ימינו של גנדי בכול. החווה אומנם נקראה על שם הסופר טולסטוי, מושא השראה והערכה של גנדי וקלנבך, אך לב מחדד את ההבדלים בין משנתו של טולסטוי לבין זו של גנדי. "יש הבדל מהותי בין השניים", הוא אומר. "טולסטוי סבור שהמערכת השלטונית היא אלימה ויוצרת עוול, ואסור לשתף איתה פעולה. כל מה שהאדם יכול לעשות זה לדבוק באמת שלו, לא לשנות ולהילחם, ולכן עליו לפרוש, להקים יישוב ולחיות בו לאור האמת. גנדי לא קיבל את החלק הזה. הוא ראה את החווה כמרכז פעולה פוליטי אקטיבי. אתה לא פורש מהחיים הפוליטיים ומתנתק. אתה פורש כדי להקים מרכז פוליטי רוחני אחר. מתיישבי החווה הם המנהיגים של אלה שילכו לשבת בכלא במאבק". ב־1913 החליט גנדי לעזוב את חוות טולסטוי. קלנבך שקל לעלות לארץ ישראל כחלוץ, אך אז התחדש מאבקם של ההודים בדרום אפריקה, וקלנבך הצטרף לגנדי בניהול המאבק. בשלב מסוים נעצרו השניים בידי השלטונות, ולאחר מחאות רבות שוחררו מהכלא. ממשלת דרום אפריקה נכנעה כניעה סמלית לכמה מדרישות ההודים, וגנדי, שיצא מן הכלא כמנהיג חברתי בלתי־מעורער, עבר ליעד הבא: הודו. קלנבך החליט להצטרף אליו, כשהוא משאיר מאחוריו את כל רכושו והונו. יחד עם גנדי ואשתו קסטורבה השתתף קלנבך בטקסי פרידה חגיגיים בכל רחבי דרום אפריקה. השלושה הפליגו תחילה לאנגליה, אך המאורעות הבאים שיבשו את התוכניות כולן: מלחמת העולם הראשונה פרצה.

במבט לאחור, אירוני הוא שהמפנה הדרמטי ביחסים בין קלנבך לגנדי ראשיתו בטעות ביורוקרטית. כשפרצה המלחמה שהו גנדי וקלנבך באנגליה, אך בשל תקלה טכנית מסמכיו של קלנבך, בעל האזרחות הגרמנית, לא הוסדרו, והוא נחשב לנתין מדינת אויב. קלנבך נלקח למעצר. גנדי כתב מכתבים והפעיל קשרים כדי שיתאפשר לקלנבך לנסוע יחד איתו, אך ללא הצלחה. בשלב מסוים המשיך גנדי להודו, וקלנבך, שהותיר מאחור את כל עולמו כדי להצטרף לגנדי במאבקו, נשאר בכלא. מצב רוחו היה מדוכדך, אך גנדי הקפיד לשמור איתו על קשר ושלח אליו מכתב בכל שבוע. לאחר שלוש שנים, ב־1917, במסגרת חילופי שבויים, השתחרר קלנבך ממחנה המעצר, אך הוא לא מיהר ליצור קשר עם גנדי. קלנבך הסתובב בעולם, חסר כול, ולבסוף חזר למשפחתו בגרמניה. מדוע לא חידש קלנבך את הקשר עם ידיד נפשו? לב סבור שקלנבך הושפע ממשפחתו. "הוא מגיע לברלין", אומר לב, "פוגש אותם, והם אומרים לו: 'אין לך רכוש, ישבת שלוש שנים בכלא סתם בעוד גנדי הפך להיות מנהיג פופולרי בהודו, מדוע לך לחזור אליו?'". קלנבך אכן לא חזר. הוא נסע לדרום אפריקה וניסה לשקם את עסקיו. בדרך לא דרך שמע גנדי כי קלנבך חזר לדרום אפריקה, וכתב לו בהתרגשות כי מבחינתו מדובר בתחיית המתים, וכי אם היה יכול היה רץ לחבק אותו. השניים חידשו את הקשר אולם בצורה רופפת - מכתב אחד או שניים בשנה, לא יותר. השנים הטובות היו מאחוריהם: הקשר לעולם לא ישוב למה שהיה קודם לכן. חולפות שנים. קלנבך משתקע בעסקיו בדרום אפריקה, וגנדי מבסס את מעמדו כמנהיג בהודו, כוכבו דורך בזירה הבינלאומית. השניים ממשיכים להתכתב לעתים, אך ב־1936 נקרא קלנבך למשימה. הוא מקבל פנייה ממשה שרת, לימים ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וזה מבקש ממנו עזרה בשכנוע גנדי לתמוך בציונות. אתה נמצא בעמדה ששום יהודי בעולם לא נמצא בה, כותב שרת לקלנבך, ומבקש ממנו - למרות אי־הנעימות שבסיטואציה - לפנות לגנדי. באותה תקופה תמכו המוסלמים בהודו בערביי ארץ ישראל, ואילו ההינדים ניסו בכל כוחם לשמור על האחדות בינם לבין המוסלמים. ההינדים רצו מדינה הינדית־מוסלמית, ותמיכה בציונות הייתה פועלת נגד האינטרסים שלהם עצמם בהודו. השגת תמיכה של גנדי בתנועה הציונית נראתה אפוא כניסיון חסר סיכוי. קלנבך קיבל על עצמו את המשימה, ונסע להודו לפגוש את גנדי - למעלה מעשרים שנה לאחר פגישתם האחרונה. בדרך להודו עבר קלנבך בארץ ישראל, ובמשך שבועיים סייר בערים ובקיבוצים, נזכר בעצב בחוות טולסטוי, על כל הדמיון והשוני בינה לבין קיבוצי ההתיישבות העובדת. "ואז הוא הגיע להודו", מספר לב. "בארבע בבוקר קלנבך נכנס ומוצא את גנדי יושב בתפילה, לא מזיז שריר. קלנבך מתיישב על הרצפה, וגנדי ניגש אליו, מחבק אותו ואומר: 'כמה שנים עברו? השיער שלך כבר נהיה אפור'. וכך, עשרים ושלוש שנות פירוד חלפו כלא היו".

קלנבך חי לצידו של גנדי באשראם במשך שישה שבועות. גנדי אף התקין לקלנבך משטר דיאטטי והאחרון השיל ממשקלו. השניים ניהלו שיחות רבות, בעיקר על הציונות. כעבור זמן, בעקבות ליל הבדולח, פרסם גנדי את הצהרתו המפורסמת על היהודים שבה הוא עוסק בשאלת העם היהודי ובשאלת השואה. בשתי השאלות הביע גנדי עמדות שהציבו חיץ בינו לבין העם היהודי. "בתחילת הדרך הוא התנגד לציונות", אומר לב. "הוא לא הבין את הקשר בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, והתייחס ליהודים כדת ולא כלאום. זה נראה לו כמו חלק מהקולוניאליזם הבריטי. כשקלנבך הצליח להסביר לו שלמעשה זה אחרת, זה היה מאוחר מדי. באחרית ימיו גנדי קיבל את הזיקה ההיסטורית בין העם היהודי לארץ, אך אז כבר היה לו קשה להתבטא בפומבי בעד היהודים, כי הוא רצה בכל מחיר לשמר את האחדות ההינדית־מוסלמית".

ומה באשר לשואה?

"גם כאן הוא נקט עמדה שעוררה את חמתם של היהודים. הוא סבר שעל היהודים לנהל מרי אזרחי לא־אלים נגד הנאצים. גנדי היה משוכנע באמת ובתמים שגם את לב האבן של היטלר אפשר להמיס במאבק לא־אלים. אפילו יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר, שהיו מאנשי 'ברית שלום' והעריכו מאוד את גנדי, כתבו לו שיש מקרים שבהם הרוע הוא כל כך קיצוני עד שאין ברירה אלא להשתמש באלימות. תורת אי־אלימות מתאימה אולי למי שנאבק באנגלים, לא לאלו שמוכנסים לתאי גזים. "אין ספק שגנדי לא הבין על מה הוא מדבר ביחס לשואה. הוא השווה בין המצב של היהודים בגטאות למצב של ההודים בדרום אפריקה ואמר שהמצב בדרום אפריקה יותר גרוע. הוא טען שהיהודים לא באמת האמינו באי־אלימות. ב־1939 ביקר באשראם של גנדי קצין נאצי אחד, וגנדי אמר לו: 'יש פה יהודי אחד שמאמין באי־אלימות ואפילו הוא לא מסוגל לאהוב את הנאצים, ואם הוא לא מסוגל, איך מיליוני יהודים יהיו מסוגלים?', ואת זה הוא אמר בביקורת על היהודים". יחסו של גנדי לציונות ולשואה הוריד מערכו בקרב מנהיגי התנועה הציונית ורבים מבני העם היהודי. בשעה הקריטית ביותר לעם היהודי, במקום לתמוך בפתיחת שערי הארץ ליהודים גנדי הצדיק את ערביי ארץ ישראל וקרא לכל הצדדים לפעול באי־אלימות. בשלב מסוים, בעקבות שיחותיו עם קלנבך, אף הציע למשה שרת את שירותיו כמגשר בין שני הצדדים בסכסוך, בתנאי ששניהם יקבלו על עצמם את המאבק הלא־אלים. ההצעה נדחתה על הסף. במהלך שהותו בהודו נדבק קלנבך במלריה, סירב לקבל טיפול רפואי וחזר לדרום אפריקה. ב־1945 נפטר קלנבך, מריר ובודד, מבלי שנפרד מידיד נפשו גנדי. בעידודו של גנדי הוריש קלנבך את כל כספו לתנועה הציונית. אף שגנדי לא הסכים להתבטא בפומבי בעד הציונות, הרי שאת הציונות הפרטית של קלנבך הוא עודד. קלנבך נקבר בטקס רפורמי, וביקש לשרוף את גופתו. כמה שנים לאחר מכן הובא אפרו לארץ ונטמן בבית הקברות של קיבוץ דגניה.

אל סיפורם של גנדי וקלנבך הגיע שמעון לב במקרה. אחרי השירות הצבאי נסע לטייל בהודו ונכבש שם בדמותו של גנדי, אך על קלנבך שמע לראשונה ממנחו בלימודיו האקדמיים, ד"ר יוחנן גרינשפון. באותה תקופה כתב לב סדרת כתבות מצולמות על שביל ישראל למגזין "מסע אחר", וגרינשפון ביקש מלב שיצלם עבורו את קברו של קלנבך. לב צילם את הקבר ואף הכניס, "די בכוח", כמה שורות על קברו של קלנבך לכתבה ב"מסע אחר". "שבוע לאחר מכן אני מקבל טלפון", הוא מספר. "בוא לחיפה, לבקר בארכיון. הגעתי לבית הזה שהיה בו כל הארכיון של קלנבך, וזה פשוט חלומו של כל היסטוריון". לב החליט לכתוב תזה על סיפור הידידות בין השניים, ולצורך כך חקר וניתח את הארכיון הגדול. במהלך העבודה חש לב משיכה אישית אל השניים, כל אחד בעולמו האחר. "יש בגנדי משהו מאוד ממגנט", הוא אומר, "הוא מהווה מין סמן קיצוני שאתה מתחיל לבחון את חייך לאורם. ברור שגם בי יש הנטיות האלה. יש לי משיכה מאוד חזקה לכיוונים האלה. מה שעניין אותי בקלנבך, לעומת זאת, היה איך העולם היהודי הסתכל על הודו. הסיפור של גנדי וקלנבך הוא הזדמנות להישען אחורה ולראות מה היה יכול להיות בין היהודים לבין ההודים. היחסים הדיפלומטיים בין הודו לישראל כוננו רק בשנות התשעים. היו ארבעים שנים מבוזבזות, והסיפור כאן יכול לעורר מחדש למחשבה על מה היה יכול להתפתח. כבר אמר פעם מישהו שבאירופה היינו האסייאתים של אירופה, ובאסיה אנחנו האירופים של אסיה. אנחנו צריכים להחליט לאן אנחנו שייכים. גם היום הזהות של ישראל נמצאת בין מזרח למערב. היהודים הסתכלו על הודו כדי לברר מה אנחנו: מזרח או מערב. הודו שימשה ראי לזה".

יש משהו מעניין בעיסוק בגנדי ובתורת אי־האלימות דווקא כאן, במציאות הישראלית המסוכסכת.

"נכון מאוד. יש השפעות טולסטויאניות בארץ ישראל, אבל דבר אחד לא אימצו בארץ: תורת אי־האלימות. השאלה אם התורה הזו שייכת בישראל היא שאלה שאין לי עליה תשובה, ולא הייתי רוצה להכריע בה. באופן אישי אני סבור שטוב שיש בחברה סממנים קיצוניים. המחקר הזה גרם לי להעריך מאוד את כוחו החיובי של הסירוב מסוגיו השונים. אני כן משוכנע שאם הפלשתינים ייאבקו מאבק לא־אלים, לא תהיה לנו ברירה אלא לכונן איתם יחסי שלום. בסופו של דבר, גנדי אמר שאין פה פתרון, והוא התעקש לדבוק בעמדתו משום שהיא עמדה מוסרית. אי־אלימות איננה טקטיקה. היא אמת, ולכן היא נכונה תמיד. לדעתו, בארץ ישראל צריך פשוט להמשיך לנסות. אני מגדיר את עצמי כסכיזופרן: יש לי עבר צבאי ומילואים, ומצד שני אני עוסק באי־אלימות. אני לא מנסה לגשר בין שתי החוויות. זו סכיזופרניה, שלדעתי היא הנורמליות פה". בסופו של דבר, לב מגדיר את הקשר בין קלנבך לגנדי כתסכול. "קלנבך היה דמות טרגית", הוא אומר. "הוא היה האדם הכי קרוב לאחד האנשים הגדולים ביותר במאה העשרים, אבל זה קשר שהתפספס, שלא הצליח, וזה היה התסכול של החיים שלו. הוא התנדנד בין העולמות שלו, בין המעשיות לבין הרוחניות. כשקלנבך עזב את חוות טולסטוי, גנדי כתב לו משפט כואב: 'אולי זו הייתה הטעות שלי, שניסיתי שתחיה את החיים שלך לאור האידיאלים שלי'".