דרך כלל, מי שמביא לעולם בשורה חדשה מתנהג בקנאות. לא כך אברהם אבינו אברהם אבינו, האושפיזין הראשון, הוא הדמות שאני משתוקק לארח בסוכתי. אברהם אבינו הוא דמות כל כך שגורה בפינו. כביכול, אין מי שצריך להסביר לו במי מדובר. בכל גן ובכל בית ספר מדברים עליו, כאשר בדרך כלל מדגישים את צד החסד שבו. אני מרגיש שהשגרה וההרגל ואולי חוסר העיון מגמדים את דמותו הענקית והייחודית. אפילו הדיבור על חסד מתייחס בדרך כלל לחוג צר מאוד של חסד. אברהם הוא הראשון. הראשון לעם היהודי, הראשון שהביא את בשורת האמונה העברית לעולם, הראשון שקיים מצוות והראשון שעסק ב"קירוב רחוקים". איך זה לחשוב כנגד כל העולם? מהיכן הבהירות והנחישות? איך מחליטים לצאת לעבר השני של העולם, כנגד כולם ומתוך שמירת קשר עם כולם? אשאל ואנסה להבין ולרדת לשורשי הכוחות האלה. אברהם מחפש את האמת. הוא שואל וחוקר ולא נעצר גם לא אל מול פני השכינה. "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". חיפוש האמת בוער בעצמותיו. מי בעל הבית לעולם? מהו הצדק הא-לוהי המנהיג את העולם? אברהם מלא הרגשת אחריות לעולם כולו – "אב המון גוים". הוא מגייר, נלחם, משכין שלום וכורת בריתות, עוזב את עמו כדי לחיות בארץ השכינה ומתאמץ לתקן עולם. חיפוש האמת והרגשת האחריות אינם מנוגדים להיותו מוכן בשמחה לעקוד את יצחק בנו יחידו. הקנאות לאמת ולאמונתו לא מונעת ממנו להכניס אורחים בשמחה, גם לא את עובדי האלילים הגרועים ביותר. אדרבה, היא המנחה אותו לכך עד כדי הבנה ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". דרך כלל, מי שמביא לעולם בשורה חדשה מתנהג בקנאות. הוא חרד לבשורה שלו ומצטמצם בה ו"נותן עיניו" בכל דבר אחר. לא כך אברהם אבינו. האמת, השליחות והמאבקים הם חלק מהופעת חסדו של אברהם. יתרה מזו, הענקיות הזו נעשית ומופיעה בתוך החיים ולא בבריחה והינתקות מהם. אברהם חי בעולם הזה. הוא חופר בארות, נלחם כשצריך, מכניס אורחים ומתמודד באופן מציאותי עם אנשים ריקים – "והרגוני על דבר אשתי". ענק חי! ואני, אם הייתי ראוי, הייתי רוצה לשאול על כל הדברים האלה. דברים שאנו מתמודדים איתם שלושת אלפים שנה אחריו. הקמת מדינה תוך מאבקים פנימיים וחיצוניים, חיפוש האמת שנעשתה "עדרים עדרים" והניסיון לאחד, כל אלה ועוד. הייתי מאוד רוצה לקיים מקרוב את ההוראה הא-לוהית: "הביטו אל צור חוצבתם... הביטו אל אברהם אביכם". מה יהיה במפגש איתו? אני לא יודע. לא ברור שאוכל להחזיק מעמד אל מול הענק הפשוט כל כך.

ברנר מייצג זעם וכעס, עגנון מציע אירוניה. היחיד שעדיין עם תשוקה אמיתית להחיות את העולם הזה הוא ביאליק אליי לסוכתי אני מזמין את 'אדוננו ביאליק', כפי שקרא לו עגנון. מדוע? משום שגם היום האופציה שהציע ח"נ ביאליק ליהדות, אופציה שיש בה כל החיות והתשוקה והחן והחסד שיש באוצרות היהדות כפי שהם היו עוד לפני השבר הגדול שירד על בית ישראל, עודנה רלוונטית. הוא מציע תבנית מאוד גמישה וקשובה לחיים יהודיים היום, גם בקרב אנשים שאיבדו את הליבה האמונית שישנה וזורמת ביהדות. אני חושב שאם ניקח את שני עמיתיו, י"ח ברנר וש"י עגנון, הרי שברנר מייצג זעם וכעס ושלילה, ועגנון מציע אירוניה והרמת ידיים, והיחיד שעדיין עם תשוקה אמיתית לנסות להחיות ולקיים את העולם הזה במלוא חיותו הוא לא אחר מאשר ביאליק. ראיתי את הדברים ב'ספר האגדה' שלו שלמעשה השיב את האגדתא ללמדנים ולמשכילים שבזו לה; הוא השיב לאגדה את החיות והיא חיה עד היום הזה (במקביל לחולשותיו של ספר זה). אותו דבר ביחס ללשון העברית – הוא היה הראשון שקיים שיח ער ואינטרטקסטואלי הממשיך לנשום בספרות הישראלית עד היום. הייתי שמח להיוועץ בו על מצוקות הדור שלנו המרובות וגדולות בעיניי ממצוקות הדור שלו. הוא לא ראה את השואה אבל גם לא ראה את הקמתה של מדינת ישראל, וכל השאלות שהוא העלה התעצמו והחריפו מאז. הייתי שואל אותו אילו שינויים היה עושה בשיטתו. הייתי נותן לו לדבר וגם הייתי מספר לו על השואה ועל המדינה, על הצלחותיה ואכזבותיה הנוראות, והייתי מבקש ממנו פרופורציה; ניחומים מצד אחד ותעצומות נפש ותעוזה מצד שני. לא הייתי נותן לו ללכת. הוא בעיניי איש שיחה נפלא עם סקרנות של ילד המתרוצצת בעיניו, עם תום שלא כהה המשולב עם ארציות. אדמה מלבר ורוחניות עמוקה מלגו.

הם יופיעו בדיוק כביום נפילתם – מדים מוכתמים, זיעת אדם. אולם ריחם ריח גן עדן ופניהם פני מלאכים הייתי כל כך רוצה לארח אותו בסוכה, בסוכתנו שבעיר דוד. אני כל כך מתגעגע אליו, ומה הייתי מוכן לתת בשביל לשבת איתו לרגע אחד בין דפנות רעועות של סוכת ארעי, תחת סכך שאינו מסתיר כוכבי מעלה, ולוּ נשב נשתוק מעט ביחד. האושפיזין שלי הם חללי צה"ל. לא, לא אסתפק בחלל אחד. אני רוצה לראות את כולם יושבים איתנו בסוכה. אם "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (בבלי סוכה כז ב), ודאי ראויים כל חללי מערכות ישראל לשבת בסוכה אחת שבעיר דוד המלך. אצא אני מביתי, אמעט בתלותי בקנייני החומר ובמבצר ביתי, איעשה מעט רוחני יותר, ואף אבקש מהם לצאת מעט מרוחניותם המוחלטת ולהיפגש עמי באמצע הדרך – בסוכה. פניהם עוברים מול עיני רוחי: חברי הטוב מילדות אלי שפר, בן משפחתי אלי פרסמן ממלחמת שלום הגליל, אלון בביאן שנפל באסון המסוקים, הטייס רן כוכבא – בן אחייניתו של זאב עמית שמעבר לגדר באותו הכפר, מח"ט יהודה דרור וינברג, החייל של אלירז פרץ – יהודה באסל ממושב ינון, סא"ל עמנואל מורנו עלום הפנים, כוח בניה ריין, גיא חסון מעמק יריחו, האחים אוריאל ואלירז פרץ, רס"ן דגן ורטמן, יוני נתנאל ודביר עמנואלוב מעופרת יצוקה, ורבים נוספים שזכרם לברכה – לכולם אני מצפה בסוכתנו. אני יודע כי יופיעו בסוכתנו בדיוק כביום נפילתם – מדים מוכתמים, זיעת אדם. אולם ריחם ריח גן עדן ופניהם פני מלאכים. בענוות-גאוותם יפסעו בסף, יבקשו לברך לישב בסוכה, וישבו... נשיר משיריה של הארץ הטובה, נדבר בשבחו של עם חביב וננגן ניגונים של אהבה. אבקש להינשא עמם אל מעל הזמן – מצוקותיו ומשׂוכותיו, לחוש מעט את חותם קרבת כיסא הכבוד שעליהם, להאזין לצלילי משמר הכבוד שבו הם משמשים ברגעי היכנסם של הדוד והרעיה לסוכת חופתם, לסכות בטוב השלם של עולם היודע ברכת 'הטוב והמטיב' בלבד, ולטעום מוודאות אמונתם בא-לוהים ובאדם. הייתי רוצה לשמוח איתם ב'זמן שמחתנו' על כל הטוב שיש לנו במדינה הזו, לשמוע מהם מה אומרת עלינו פמליה של מעלה, וכיצד כל מה שלא כל כך משמח במדינה מתגלה שם כחלק מתהליך מאוד שמח. לשם כך יביאו איתם יין משומר ובשר לוויתן, כי אין שמחה אלא בבשר ויין. ילדים ייכנסו לסוכה, צחוקם של ילד ונכד יעלה נהרה על פני כולם – ואזכיר להם כי בזכותם גדלים ילדים אלה בירושלים האהובה ומשחקים ברחובותיה. הייתי רוצה לצאת עמם במחול גדול של צדיקים, שיגלוש למעיין השילוח, ישאב ממנו מים חיים ורוח של קודש, יטפס משם ההרה – הר הבית – בתווך, בין הר הרצל להר הזיתים, ושם אהיה אפוף תחייה, נטוע במרחבי ה"לעתיד לבוא".

הייתי רוצה לשאול את האיש שדיבר על לחשוב את עצמנו כאין, על היש. בשפה הכי פשוטה – איך כל זה קורה לנו? הסוכה הדמיונית (כמעט) שאליה הייתי מזמינה את הדמות ההיסטורית שלי – ר' דב בער, המגיד ממזריטש – ממוקמת על גג תל אביבי. מהגג נשקף נוף אורבני, אפור ויש הריח הזה של גג תל אביבי – שילוב של ריח זפת עם תחושה של סוף הקיץ. במפגש הדמיוני הזה יש לציין שהמגיד ממזריטש מוכן לשבת ולשוחח איתי, אישה חילונית, כפי שאני. אני מדמיינת שהוא יושב עם הקביים שלו, מסתכל מסביב במבט של אדם שחי לפני כ-300 שנה על העיר האפרורית, הפועמת, שמקיפה אותנו. וכן, הייתי רוצה לפגוש אותו ולא את מורו הבעש"ט. כי הייתי רוצה לפגוש מישהו עם אומץ לעמוד אל מול ההתנגדות לתפיסות החווייתיות של הדת היהודית, גם אחרי שהכריזמה של המורה הנערץ שלו אינה שם. דמות שעם כל השיחה הרוחנית, הייתה עם הרגליים על הקרקע מספיק כדי להנהיג תנועה. הייתי רוצה לפגוש אותו גם כדמות שחיה לפני הוויכוחים של פלגים יהודיים שונים לגבי הציונות, דמות שמייצגת עבורי מעין גשר בין התפיסות שאני מכירה מתוך זרמים רוחניים של תרבויות המתמקדות באחדות לבין החשיבה היהודית. והייתי רוצה לשאול אותו, את האיש שדיבר על לחשוב את עצמנו כאין, על היש. כלומר, בשפה הכי פשוטה, הייתי רוצה לשאול אותו (ולהסתכן בכעס של חלקכם) – איך כל זה קורה לנו? הייתי מראה לו את תמונת הכותרת של העיתון שבה מרוססת כתובת שנאה איומה של יהודים על מנזר שתקנים בלטרון. הייתי מראה לו את התמונות של הפליטים האפריקנים מצטופפים בגינה בדרום תל אביב, או סגורים במתקן כליאה במדבר. הייתי משתפת אותו בעצב האינסופי של לראות את האיש המבוגר שמגיע לבתי הקפה התל אביביים ולא מספר שום סיפור אלא רק מבקש (ולא, לא הייתי מראה לו דווקא את האש – של סילמן הבוער, של דירות פליטים ישנים, של מכונית פלשתינית). בדמיון שלי המגיד ממזריטש יהיה בשקט כמה דקות. אני מדמיינת שיש לו עיניים חכמות, אולי קצת כמו העיניים של סבא שלי ז"ל (ואם היינו בחדר טיפולים אולי הייתה מתעוררת השאלה אם זאת בעצם הדמות שאני רוצה לפגוש). בדמיון שלי הוא יוכל לתת לי תשובה על איך זה ש"צריך האדם לחשוב את עצמו כאין, וישכח את עצמו מכל וכל, ויבקש הכל בכל תפילתו על השכינה, ואזי יכול לבוא למעלה מזמן, דהיינו לעולם המחשבה, ששם הכל שוה – חיים ומות, ים ויבשה... מה שאין כן כשהוא דבוק בגשמיות העולם הזה..." (דניאל מט, לב הקבלה, ירושלים, 2011). הייתי שואלת אותו – איך זה שאתה אומר שהכול שווה שם בדבקות עם הא-לוהות, אבל במקום שיצרנו כאן ההפרדות, השנאה לאחר וחוסר הסבלנות הם היש? הייתי שואלת אותו האם אין לדעתו קשר בין האין שבו הכול שווה לבין היש שאנו יוצרים? ואיך אפשר לתקן את מה שקורה כאן במדינה שבה היהדות מקבלת, בין היתר, פרשנויות כל כך עמוקות של הפרדה? האגדה מספרת שכנשאל ר' דב בער על-ידי הבעש"ט מהי העצה נגד הגאווה הוא ענה שאין כזו, מכיוון שכשנמצאים על הר אפילו לא יודעים שאנו על הר, ואפשר רק להתפלל ולהינצל מהגאווה. בדמיון שלי בפגישה שלנו בסוכה הוא מוצא תשובה אחרת לשאלה שלי מהי העצה נגד השנאה וההפרדה. הוא לא עונה לי שאין כזו מכיוון שכשנמצאים על הר אפילו לא יודעים שאנו על הר, למרות שאני יודעת שזה נכון. הוא לא אומר לי שאפשר רק להתפלל להינצל מהשנאה. אני גם ממש מקווה שהוא לא מדבר איתי על הנפילה והקלקול של הבריאה. במפגש הדמיוני שלי איתו, הוא מצליח למצוא תשובה שתקשר בין האידאל של האחדות, של האין שבו מתקיימת ההבנה העמוקה של השווה בכול, לבין היש של החיים פה בישראל של שנת 2012. בדמיוני הוא עונה לי, קצת כמו שרבי זושא פירש אותו, שיש סולם, המוביל מהיש אל האין. כלומר, שיש לנו עוד תקווה, שיש ביהדות דרך שמובילה אל האחדות, דרך שאינה של הפרדה. שהשנאה לא תנצח את המרחב של "התפילה על השכינה" שבו הכול שווה. אבל האמת היא שבדמיון שלי, למרות שיש לו תשובה, הוא בכל זאת שותק.

הכי טוב פרויד. אשכב על הספה ונשוחח. הבעיה תתחיל כשהוא יקלוט פתאום את הלולב. אתם יודעים איך הראש של הבן אדם הזה עובד איזו דמות היסטורית הייתי רוצה לארח בסוכה? שאלה לא פשוטה. מכל ההיסטוריה האנושית לבחור אדם אחד. מכל המשוררים, הסופרים, הפילוסופים, לבחור אחד. כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה אנשים מרתקים. איך אפשר לבחור? אולי אבחר בניקולאי גוגול. איזה סופר מופלא. איזה משפטים נהדרי תחביר, מלאי הומור וטירוף, איזה דמיון, איזו שנינות, איזו ביקורת חברתית חדה, מה עוד אפשר לבקש מסופר. "כל הסופרים הרוסים צמחו מהאדרת של גוגול", אמר עליו דוסטויבסקי. אבל לבד, עם גוגול, בסוכה? במחשבה שנייה, לא רעיון כל כך מוצלח. הבן אדם, איך לומר, לא יציב בנפשו. אפילו את הספר של עצמו הוא העלה באש. מי מבטיח לי שלא יעלה באש את הסכך של הסוכה באיזה התקף טירוף? סוכה זה מקום דליק במיוחד, עדיף לא לקחת סיכונים. אולי אבחר בכלל בצייר. אבחר בצייר האהוב עלי. ואן גוך. האמת היא שיש הרבה נקודות דמיון בין גוגול לוואן גוך. שניהם רואים את העולם בצורה מעט מעוותת אבל עם זאת יציבה לחלוטין, בעלת אמת פנימית משלה. כמה אנושיות יש בציורים של ואן גוך, כמה להט ותשוקה, איזה חיבור נפשי עמוק אל העולם, אל המהות שלו, אל טבע הדברים. אבל מה עם האוזן? אני לא יכול להתעלם מהעניין עם האוזן. לבד בסוכה עם אדם שחתך לעצמו את האוזן? מה אעשה אם יחליט פתאום לחתוך לעצמו את האוזן השנייה? אני לא יודע איך להתנהג במצבים כאלה. אומרים שצריך לשים את זה בניילון ולרוץ ישר למיון כדי שאפשר יהיה לחבר את האוזן בחזרה, אבל אני בטח אכנס לפאניקה ואקפא במקומי עד שהוא ידמם למוות. טוב, עדיף לא לקחת סיכון. עם כל הכבוד לטירוף של ואן גוך וגוגול, אולי אלך על משהו סולידי יותר. מישהו מיושב בדעתו, שאפשר לשוחח אתו בשלווה. פרויד. הכי טוב פרויד. מי יותר יציב בנפשו מפרויד? אשכב על הספה ונשוחח. הוא בטח איש שיחה מרתק מאין כמוהו. נדבר על נפש האדם. הוא יעשן מקטרת, אולי אפילו יסניף קוקאין. הבעיה תתחיל כשהוא יקלוט פתאום את הלולב. אתם יודעים איך הראש של הבן אדם הזה עובד. הוא מיד יטען שהלולב זה סמל פאלי, ויתחיל עם כל מיני תיאוריות. במחשבה שנייה, אני מוותר על התענוג המפוקפק הזה. אני מעדיף לחשוב שלולב הוא תמיד רק לולב. אתם יודעים מה? כשאני חושב על זה זו בקשה ממש מוגזמת. למה אני צריך לארח אנשים בסוכה, ועוד כאלה שאני בכלל לא מכיר, וכל אחד עם השיגעונות שלו, והשטויות שלו והפסיכוזות שלו. מה יש, אי-אפשר לשבת בסוכה בשקט עם עצמי? מה זו בכלל המילה המוזרה הזאת "אושפיזין"? שיתאשפזו, אבל למה אצלי?

הייתי רוצה לשאוב ממנו עידוד. כן, דווקא ממנו, מן האיש שהתאבד מרוב ייאוש הייתי רוצה להזמין לסוכה את הסופר האוסטרי ממוצא יהודי סטפן צווייג. צווייג גדל בווינה בשלהי תור הזהב שלה, הפך לסופר הידוע והמצליח ביותר בתקופתו, והיה מאנשי הרוח הבולטים של אירופה בין מלחמות העולם. הוא כתב נובלות מופתיות, ביניהן "שחקן השחמט", "לילה מופלא", ו"אמוק"; מחזות ותמלילים לאופרות; וביוגרפיות היסטוריות – ז'אנר שבו היה רב-אמן בלתי מעורער. הוא היה פציפיסט, הומניסט בכל רמ"ח אבריו, התנגד לכל צורה של בדלנות ולאומנות, וראה עצמו מעל לכול כ"בן אירופה". הוא עזב את מולדתו זמן קצר אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. עם פרוץ המלחמה היגר לארצות-הברית, ומשם לברזיל. הוא הגיע למקום מבטחים. ובכל זאת, בפברואר 1942, בעיר פטרופוליס הסמוכה לריו דה-ז'נרו, שם קץ לחייו. לא נותרה לו סיבה לחיות, כתב במכתב שהשאיר, אחרי ש"מולדתו הרוחנית התאבדה". צוואתו הייתה "העולם של אתמול" – אוטוביוגרפיה שאינה סיפורו של אדם, אלא של תקופה שהייתה ואיננה. אני בטוח שסטפן צווייג היה מרגיש מאוד מוזר בסוכה. אומנם היה יהודי, אך לא חש כל קרבה ליהדות. הוא היה נציג מובהק של הבורגנות היהודית העשירה והמתבוללת, ששאפה להיטמע בסביבתה האוסטרית ולהשיל מעליה כל זכר ליהדותה. ודאי היה חש מוזר שבעתיים לשבת בסוכה בישראל, כי לציונות התנגד תמיד. צווייג אומנם העריץ את הרצל, שבעיתונו עשה את צעדיו הספרותיים הראשונים, והתפעל מן הקסם שהילך העיתונאי הווינאי על המוני היהודים הנדכאים במזרח אירופה – אבל הוא הטיף למחיקת הגבולות הלאומיים, ולא האמין שישועתם של היהודים תבוא מהיבדלות לאומית משל עצמם. אחרי שרתיעתו הייתה שוככת, והיינו מתיישבים על כיסאות הפלסטיק מתחת לקישוטי הילדים, על מה, בעצם, היינו מדברים? באופן מוזר, לא הייתי רוצה במיוחד לדבר עם סטפן צווייג על ספרות. את כתיבתו אני מעריך, אבל את טעמו פחות. קשה לי להתלהב מן הספרות שהלהיבה אותו. ואולי אלה מאה השנים המפרידות בינינו. הטעם השתנה. סופרים שהיו נערצים עליו כבני-אלמוות נשכחו כמעט לגמרי. הייתי רוצה לשאוב ממנו עידוד. כן, דווקא ממנו, מן האיש שהתאבד מרוב ייאוש. כי לא פעם, ובייחוד בשנים האחרונות, אני שואל את עצמי איזו רשות יש לי להתנתק מן המציאות שסביבי ולעסוק בתרבות. לכתוב ספרים שאינם עוסקים בכאן ובעכשיו. לתרגם ספרות צרפתית. לצלול במאה השבע-עשרה. כשארצי שוקעת בגזענות ובלאומנות, כשמולדתי משליכה בחדוות-הרס את הערכים החברתיים וההומניסטיים של מקימיה, כשאני מתחלחל בכל פעם שאני פותח עיתון, האם מותר לי בכלל לעשות משהו חוץ מלהפגין, לכתוב דבר-מה חוץ מפובליציסטיקה? הייתי רוצה שצווייג יחייך אליי בהבנה, ויאמר לי שזה בסדר. שלפעמים התרבות היא התשובה היחידה שאנחנו יכולים להשיב. שגם הוא שנא הפגנות, גם את אלה שכוונתן טובה. שגם גרונו שלו נאלם כשהגיעה העת לצעוק סיסמאות. שגם הוא ידע לכתוב ספרים שלמים על המהפכה הצרפתית, אך אף לא מאמר אחד על הפוליטיקה של זמנו. ויותר מכול, הייתי רוצה אני לומר לו משהו: שהוא היה צריך לחכות. לעבור את 1942, ולהגיע ל-1943. גם היא הייתה שחורה משחור, אבל כבר היו בה שביבי תקווה. ולאורם אולי היה אוזר כוח להמתין עד סוף המלחמה. וכעבור שנים היה זוכה לראות את אירופה האהובה שלו, אומנם רחוקה ממושלמת, ובכל זאת דמוקרטית, סובלנית, בלי גדרות וגבולות. ואולי אכן היה מזדמן, לבסוף, לסוכה בישראל, שעל-אף העננים המתקדרים מעליה עדיין שורר בה אור גדול.

מיד אחוש בנוח איתו. הוא יורה לי לסמוך על ה' שלא סתם שם אותי במקום שבו אני נמצאת – יהודייה, אישה, מאמינה, ישראלית, מלחינה ויוצרת הייתי רוצה לארח בסוכתי את המלחינה היהודייה הראשונה. הדבר לא יתאפשר לי, היות שאפילו מלחינות שעליהן ידוע עלינו, כמו פאני מנדלסון, אחותו של המלחין היהודי המומר המפורסם, או אחותו של מוצרט, נאלצו לקטוע את הקריירה שלהן באיבה, משום שבזמנן עיקר חממת המלחין לעבודה ולהתמקצעות הייתה התנסות בתזמורות ובכלים חיים מחוץ לבית, דבר שנחשב אז כלא צנוע ואף מטה את כף החיים מעיקר ייעודם הביתי. כך שלמרות שהן קיבלו חינוך מוסיקלי זהה לשל אחיהם ואף כישרונן תועד למכביר, הן לא יכלו למלא את הפוטנציאל שלהן, אם מבחירתן ואם מאילוצי התקופה. חיפוש צמד המילים "מלחינה יהודייה" במנוע החיפוש הביא שלל מלחינים יהודיים כמהלר, מנדלסון, גרשווין ועוד, אך בזירה הנשית יש חלל גדול. בדיוק היום פורסמה תמונה של אישה חרדית במאית מפסטיבל ונציה. שם סרטה, "למלא את החלל", מתאים לתחושתי לגבי תחום ההלחנה הנשית היהודית. לא לשם פמיניזם, פשוט חבל שראיית עולם ייחודית כל כך לא תבוא לידי ביטוי ותעשיר את עולמנו הפנימי. בנוסף, יש לציין קושי נוסף במציאת מלחינה שכזו, משום שמוזיקה באופן כללי היא תחום ה"מפגר" בדרכי תיעודו, משום שדרכי התיעוד, כגון כתב התווים ואמצעי ההקלטה, הומצאו בשלב מאוחר יחסית לאמנויות אחרות בהיסטוריה. אז החלטתי, אם יורשה לי, לקפוץ בחדות למאה ה-20, לרב שלמה קרליבך. הייתי רוצה לארח את הרב שלמה קרליבך משום שיש בינינו שונה ודומה. הוא היה נראה קצת שונה בנוף היהודי, עם שיערו הלבן הארוך, הגיטרה, ושיריו שדרכם ביטא את אהבת האדם והא-לוהים שבו. הוא היה אדם שנוי במחלוקת הן בציבור החרדי והן בציבור הדתי. היה לו סגנון מיוחד, ששבה את לבבם של אנשים רבים מכל שכבות הציבור היהודי והישראלי והרווה צימאון של רחוקים. הייתי רוצה לראות את עצמי כמשפיעה לטובה, למרות ואולי בזכות חוסר השתייכותי לזרם מובהק; כמצליחה לדבר אל לב כל אדם שיסכים להטות אוזן למוזיקה מקצועית, המתכתבת עם יהדות ומודרניות כאחד. אני אומנם כותבת בעיקר טקסטים משלי או בשילוב עם טקסטים מהתנ"ך, והלחנים שלי בעלי אופי יותר מורכב וסוער משל הרב, אך במקורות ההשראה ובכוונה שמאחוריהם אני מוצאת לא מעט קווי דמיון למורשתו. היינו מדברים על איך לממש את הרצון להביע מוזיקה עוצמתית שתפנה לנשמה, יחד עם אותנטיות למקום האישי שלנו. כידוע, הרב קרליבך היה מודע להשפעה הרבה של מוסיקאי הדור ואף נפגש עם מוסיקאים היסטוריים כמו בוב דילן ונינה סימון. הוא גם הופיע בפסטיבל "וודסטוק" המפורסם. הוא לא הסתגר בד' אמותיו, אלא ידע למשוך את הטוב מפסגת המוזיקה העולמית של התקופה אל תוך העולם היהודי שלו ולמטרות שלו: הבאת שמחה ואהבה ליהודים שרצו להיזכר ביהדותם. גם המוזיקה שאני יוצרת מושפעת ממקורות שונים, כגון מוזיקה קלאסית ומוסיקת רוק, וכן משירים ששמעתי מגיל קטן בבית הכנסת. אני משלבת בין העולמות ולא מפחדת להרחיב את היסודות המוסיקליים שלי, כדי שבסופו של דבר ישרתו את האמת הפנימית שלי – הבאת מוזיקה החודרת למהות פנימית יותר בחיינו. מזכירה לנו מה נוגע בנו, מה מסעיר באמת לב פועם. אני מדמיינת את המפגש מתחיל בכך שהוא מברך אותי ונותן לי הרגשה שאני ראויה לטוב. אני מדמיינת אותו מדבר באהבה גדולה על מוזיקה, על כוחה הרוחני ועל התפקיד המיוחד שניתן לנו כיוצרי מוזיקה יהודית מקורית. אני מדמיינת שמיד אחוש בנוח איתו, בחוסר שיפוטיות שבו – תכונה שאני כל כך רואה במעלתה. אני מדמיינת אותו מסביר לי בכנות ובפשטות איך במילים וצלילים ניתן לרדת לעומק הלב של המאזין ואיך זה בסדר לקחת את הדברים בזמן שלי, עם כנות והבנה לדרך אישית ומוסיקלית שיועדה רק לי משמים. הוא מורה לי לסמוך על ה' שלא סתם שם אותי במקום שבו אני נמצאת, עם יכולות הלחנה ייחודיות. שיש תפקיד וכוח גדול לכך שה' ברא אותי יהודייה, אישה, מאמינה, ישראלית, מלחינה ויוצרת. אני מדמיינת שהוא שר לי לפני שניפרד שיר ארוך כמו שיערו, מנטרה שמזמינה אותך להיכנס לריקוד הצלילי. בסופה, הוא אומר לי במילותיו שלו: "נטלתי מילים מהתפילות ומספרי הנביאים, המדברות על עולם טוב יותר... ועל אחדות בין אנשים. השירים שלי לא היו נגד משהו. הם היו בעד. להעביר אל הלבבות תחושה של טוהר. כל אחד יכול לשיר את שיריי, הם נותנים כוח כמו גלולת ויטמין יהודית".

מה שואלים אדם שיודע שידיו באו לתקן, אבל נטיות בני האדם השליכו על הידיים שלו דם של עשרות מיליונים שלא במישרין? מה אפשר לשאול אדם שגובהו ממוצע, שנראה והולך בדומה לשאר בני אנוש, שעיניו עיני ילד סקרן גם בסוף ימיו, שמוחו בגודל רגיל, שלבו פועם בערך כמו לב אדם מן היישוב, שבשנותיו הראשונות נחשד כבעל לקות מוחית בגלל לקות בדיבור; אדם שחייו, מרגע ההתעברות שלו עד מותו, היו כמו קרן אור ברורה ויוקדת, בלתי ניתנת לעיכול, שהיא הוכחה לקיום המושג השגחה טהורה או מאידך "מזל", אדם ששינה בפועל את כל העולם בצורה בלתי הפיכה והקפיץ את האנושות החוצה משלב התהייה והבהייה אל שלב המחקר והעובדות, אדם שבלעדיו העולם היה מדשדש בטכניקה עילגת ומפולפלת שלא בזכות? מה שואלים אדם שאולי היה הכי קרוב ל"הארה" שנובעת ממדע ומידע וממספרים? אדם שידע איך פועלים האלמנטים העמוקים והכמוסים של הטבע, אדם שבפועל במו ידיו ומחשבתו גילה את האלמנטים האלו, הוכיח אותם, ראה דברים בדמיון והסיק שהם נכונים ויצא למסע מתמטי כדי להוכיח אמיתות והצליח? אדם שבגיל המופלא של 26 שנים בלבד הביא לעולם תורה מדעית שקיים בתוכה סך כל הידע של מדעני העולם המערבי עד אותו יום? מה שואלים אדם אשר מחשבתו היא תורתו היא דתו? שמעבר לתופעות הנסתרות שהצליח לגלות – הבחין בכוח מכוון? איש אמונה מוחלט במדע ובמספרים, אדם שהפגיש פנימיות עם עולם חומר נסתר, איש שראה את ה"קוד" והסיק שיש "מקודד", איש שראה את מה שאיננו נראה? איש שעולמו הפנימי הוא קוסמי, שההבנה שלו של הדברים הייתה כמעט מעגל סגור ושבני שיח בנושאים שעליהם שטה נפשו היו בודדים? איש אשר במרחב החיצוני שלו יש דרמות אנושיות קורעות לב ועצובות דוגמת ילדה בכורה שלא פגש מעולם ושנעלמה מעל פני האדמה בצורה מסתורית, ילד נוסף סכיזופרן שמרבית חייו היה מאושפז, והבדידות המזהירה שניתן רק לנחש שיש לאדם שמגלה סודות בריאה שלא היו ידועים לפני כן? על מה אפשר לשוחח עם איש שהתורה אשר חשף וניסח גרמה למפץ מדעי וטכנולוגי של כלל האנושות? אדם אשר על בסיס תורתו מדינות וכלכלות גדלו ועלו ומצד שני אימפריית רשע קמה והתבססה, ועד כמה אירוני שבסופו של יום – המדינה הזו שבה ישב וגדל ולמד ובתוכה עבר את תהליך חייו העמוק ומלא הניסים (וויתר על האזרחות שלו בה) – מדינה זו היא שתקום ותרדוף ותבקש להשמיד את העם שאליו הוא שייך? מה שואלים איש שיודע את עומק תרומתו למדע, לרפואה, לחיים, ומצד שני יודע את תרומתו שלא מרצון לאימה ולמלחמה ולנטיית האנושות להרס עצמי? מה שואלים אדם שיודע שידיו באו לתקן והגישו ספר נקי וחכם כמתנה לאנושות, אבל נטיות בני האדם השליכו על הידיים שלו דם של עשרות מיליונים שלא במישרין? אדם שיודע שאילולא הוא – נהר ההיסטוריה היה שט לכיוון אחר? מה שואלים אדם שיודע את תפקידו ועוצמתו בהיסטוריה ויודע ערכה של צניעות אמת? אילו היה בעולם מצב מוזר שכזה, שבו אלברט איינשטיין הוא אושפיזין בסוכה שלי, אני מניח שבשלב כלשהו הייתי מצליח לגמגם בקושי את המילים: 'חג שמח... מה שלומך... אפשר להציע לך תה?'.

אל מול הקור האירופי נוסח דקארט, יש לו פינה חמה בלב לאהבה. האדם החיוני הוא איש שאינו נלכד בסבך האינטלקט, אלא מפליג לעבר האינטליגנציה הרחבה ממנו האושפיזין שהייתי מזמינה לסוכה אך לעולם הוא לא היה מגיע הוא יידו קרישנמורטי. הוא מגדולי ההוגים של המאה העשרים, והסיבה היחידה לכך שכתביו אינם כרוכים באגודה אחת עם שאר הפילוסופים המוכרים לנו היא שאת רוב חייו בילה בהודו ולא באירופה. הוא חסיד כבעל שם טוב בהשקפתו, שלפיה כלל העולם לא יתוקן אלא בגאולת נפש הפרט, אך רציונליסט כרמב"ם במעמד שהוא מקנה לתבונה. מושאי הגותו, בין השאר, נוגעים לשחרור התודעה של היחיד, לבחינת האינטליגנציה לעומת האינטלקט ולשלילת כל סמכות הרוצה לכפות את הפרט לציית לה. יידו קרישנמורטי נולד בדרום הודו (1895-1986). בגיל 14 אומץ על-ידי גברת אנני בסאנט וזו הוועידה אותו לעמוד בראש החברה התיאוסופית הבינלאומית. קרישנמורטי הובא לאנגליה כדי להתכונן לתפקידו, אך בסופו של יום ויתר על הכסף והנכסים שבצד המשרה וטען כי על כל אדם לסלול בעצמו את הדרך למשמעות חייו וכי אין לו עניין ביצירת כלובים חדשים. דווקא בסוכות, החג שבו אנו מצווים לנטוש את המקום המוכר והחמים ולנדוד אל הארעי, אין מתאים ממנו ללוותנו בדרך. יידו קרישנמורטי התנגד לכל סוג של בית רעיוני. לכל מצב שבו האדם משתקע בכורסת הנינוחות התודעתית, תהא זו מדינה, דת או כל אידיאולוגיה אחרת. על-אף שלא היה אנרכיסט, ושם לו למטרה את תיקון החברה שבה חי, הוא גרס כי קבלת סמכות היא שלילת התבונה, וכל ניסוח של שיטה או דפוס מכל סוג שהוא אינו יכול לעזור לנו בחשיפת פעולותיו העמוקות של המוח, אלא להפך – הוא מפריע לגילוין. את השטיח הביתי הנינוח שלנו הייתי מחליפה ביריעות סוכת בד נוסח סימני שאלה. מזמינה אותו כדי לחוות באופן בלתי אמצעי את חוסר שביעות הרצון שלו מכל דעה או התנהלות שיש בה סימן קריאה. כבר מעיון בכתביו עולה בי חוסר נחת שמזכיר לי את לימודיי אצל פרופ' יעקב רז. יותר משאני זוכרת מה לימד אותי רז, אני זוכרת שכל שאלה אליו חזרה בסימן שאלה אל השואל או השואלת. באופן פרדוקסלי, למדתי ממנו את תורת המזרח בדרך הכי יהודית שיש. אבל קרישנמורטי לא משאיר אותך לבד במבוכה. אל מול הקור האירופי נוסח דקארט, יש לו פינה חמה בלב לאהבה. האדם החיוני נוסח קרישנמורטי הוא איש המפעיל את המוח ואת הלב גם יחד. איש שאינו נלכד בסבך האינטלקט, אלא מפליג לעבר האינטליגנציה הרחבה ממנו. איש שאוסף הידיעות לא מכסה מעיניו את הכרת עצמו והסובבים אותו. הייתי רוצה לשוחח איתו ארוכות על האפשרות לאחוז בחבל בשני קצותיו. להבין ממנו לעומק מה מאפיין את האדם ששוכנות בו יחדיו מה שהוא מכנה הרוח המדעית והרוח הדתית. כבר מזמן אני לא רואה סתירה בין מדע ודת. במובן מסוים זה שייך לשנות ה-80, אך אני חווה אותה בהלכי הרוח של החברה שבה אני חיה. מבלי שנרצה, אנו נאלצים להגדיר את עצמנו דרך שתיים אלו – אם אתה ביקורתי, תבוני, איש מדע, סביר שתלעג לאמונה. אם אתה רוחני, איש תהליכי-פנים, תראה בתבונה את מקור הרע והכפירה. כפי שכותב קרישנמורטי: הרוח המדעית היא עובדתית מאוד. התגלית היא תכליתה ותפיסתה. היא מתבוננת בדברים מבעד למיקרוסקופ וטלסקופ. מצד שני קיימת הרוח הדתית, זו האמיתית, שאינה שייכת לשום כת, דת או כנסייה מאורגנת... בעל הרוח הדתית אינו מבקר בכנסיות, בבתי כנסת ובמסגדים, ואינו נצמד לצורות אמונה ולדוגמות... רוח שיש בה תום, רוח צעירה, בעלת גמישות וזריזות – אין לה עוגן. רק רוח כזאת יכולה להתנסות בדבר המכונה א-לוהים, בבלתי ניתן לשיעור (מתוך: "לגעת במהות" בתרגום לעברית מאת ש' גולדשמיד, הוצאת כתר). בשנים האחרונות, כמו שאר דיכוטומיות שמבקשות מרפא, אני צופה בצעירים שמתפללים קבלת שבת בעוצמה רבה ולאחר מכן צוללים ללימודי כימיה. קרישנמורטי, במקום מסוים, נוטע בי תקווה שמה שאני רואה איננו אשליית ניו-אייג', אלא תהליך מהותי של חזרת הנשמה למדען, והתבונה למיסטיקן.

כחוזרת בתשובה, חשוב לי לברר את ההקשר המשפחתי, להתחבר לרצף. לא להרגיש תלושה וחדשה בעולם היהודי אלא לברר מאיפה המשפחה מגיעה לו יכולתי, הייתי מזמינה לסוכה המשפחתית שלנו את שמואל-גדליה הלוי איש הורוביץ ואת רעייתו אסתר-פריידל. הם ההורים של סבתא שלי, שתיבדל לחיים טובים וארוכים, סבתא עדה, שהיא בת למעלה מתשעים. אגב, גם בני הצד השני מעניינים אותי, מהצד של סבתי השנייה, סבתא רחל, כי הם היו דור ראשון לחלוצים פה בארץ ישראל. למה מעניינים אותי בני הזוג הלוי איש הורוביץ? כי רבים מבני המשפחה של סבתי נרצחו בשואה, ובשנים האחרונות ביקשתי לשמוע ממנה הרבה סיפורים עליהם. לא על המלחמה ועל הזוועות, אלא דווקא על מה שהיה לפני שהקלפים נטרפו. על החיים היהודיים העשירים שהם ניהלו בעיר פיוטרקוב בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. כחוזרת בתשובה חשוב לי לברר את ההקשר המשפחתי, להתחבר לרצף. לא להרגיש תלושה וחדשה בעולם היהודי אלא לברר מאיפה המשפחה מגיעה. והנה, בשיחות שלנו, סבתא שלי נזכרה פתאום אחרי כל השנים בעולם עשיר ומגוון וחי מאוד – החגים, השבתות, התפילות, השירים, החסידות (הם היו קשורים לחסידות גור). היא מספרת על בית המלון הקטן שההורים שלה ניהלו, על המשפחה הגדולה וברוכת הילדים, על האהבה הטבעית והגדולה לארץ ישראל. היא יושבת בחדר שלה בבית האבות ברמת השרון, ויכולה פתאום להיזכר ברב של פיוטרקוב, הרב משה חיים לאו, אביו של הרב לאו, ולתאר בפירוט דרשה שלו בשבת הגדול בבית הכנסת. או להיזכר איך זרקו שיניים תותבות לתוך דוד מים רותח לפני פסח, בהגעלת כלים. הייתי שמחה מאוד שהילדים שלי יכירו אותם, אצלנו בסוכה. שלא יהיו אי הבנות: אין פה התרפקות טוטאלית על הגלות ועל השטייטל. אני שמחה שהסוכה שלי היום היא בישראל ולא בפיוטרקוב, ואני שמחה על הרבה דברים שהשתפרו והשתנו, אבל נדמה לי שאיבדנו גם הרבה דברים שהיו שם, אצלם, אצל שמואל-גדליה ואסתר-פריידל. אולי הדבר החשוב מכול הוא שסבתא שלי לא מגדירה אותם 'חרדים' וגם ממש לא 'ציונים דתיים' ובטח לא 'חילונים'. היא מגדירה אותם יהודים.

כשתלך עם תחושות הבטן שלך, חייך ישתנו. גם אם זה נגד האנשים הקרובים ביותר אליך. לפעמים תטעה, אבל לפחות תלמד מהטעויות הייתי שמח לארח בסוכתי את יאיר אורבך של שנת 98'. אין בי כוונה להכריז על עצמי חלילה כעל אישיות היסטורית, אך ראשית אני יודע בדיוק מה להציע לו לאכול ואין לי מחשבות של "מה יקרה אם הוא לא יאהב". שנית, אני מדבר כאן על ההקבלה שכל אדם עושה בין האדם שהוא היום לאדם שהיה בעבר, תוך השתאות על ההתקדמות. כיף לי שהוא מגיע. ילד צנום (כמו היום), בן 16, מעט פחות מ-1.60, עיניים תכולות ועדיין רווק לצערה של אמו. יאיר הקטן מסתכל עליי בהשתוממות. "זה מה שיצא ממך? סטנדאפיסט? אבל הרי היית חזק במתמטיקה! למדת 5 יחידות! היית בכיתה של עתודאים!". "נכון", אני עונה. "אני אומנם עדיין חזק במתמטיקה, אבל כיום אני עושה מה שאני אוהב. ומה שאני חושב שנכון". מסתכל בי יאיר הקטן בעיני העגל שלו (ממתי זו מחמאה?!): "מה זאת אומרת? ואני לא עושה מה שאני אוהב?". אני מסתכל עליו במבט מרחם, לא בטוח אם יוכל לעמוד באמת. "לא", אני אומר בפה מלא (פשטידת פטריות). "אתה עושה עכשיו את מה שכולם חושבים שטוב עבורך. זה בסדר, אין להם כוונה רעה, אבל לא יזיק לך לעמוד קצת על שלך. יש לך חברים עכשיו, נכון? תהיה מוכן, בעוד שנה שנתיים חלקם יגידו לך מספר פעמים שאתה לא תצליח. במגוון תחומים. ואתה כן תצליח. למה? כי אתה תגלה שאתה אדם עצמאי. כי ההצלחה שלך לא תלויה באחרים. כי גם אם בוחרים למשהו מסוים 1 מ-5,000, עדיין בוחרים אחד. ואין שום סיבה שזה לא יהיה אתה. כשתלך עם תחושות הבטן שלך, חייך ישתנו. גם אם זה נגד האנשים הקרובים ביותר אליך. לפעמים תטעה, אבל לפחות תלמד מהטעויות". לוקח לו כמה שניות לעכל. לאחר שהוא מסיים את הפרגית הוא אומר: "וואו. אז מתי כבר אוכל להתחיל להיות מי שאני ולא מי שאחרים רוצים שאני אהיה?" - "ברגע שתפסיק לשאול שאלות כמו אלו ותתחיל לקבל החלטות. הבנת?" "נראה לי שכן. טוב, אני צריך ללכת עכשיו לבחינות במודיעין, שמעתי שלומדים ערבית וזה ישמש אותי בעתיד. אגב, איפה אהיה בצבא?" "בנח"ל. זו ההחלטה הכי טובה שתקבל בחיים", אני אומר מחויך. "אז זה לא מיותר שאני אלך עכשיו לבחינות?" - "אתה שוב שואל?"

שוו בעיניכם איזה תלמוד תורה היה זה. בוודאי הנחשב ביותר, ובכל זאת הוא הכניס את כולם. לכל ילד צריך להיות מקום בבית הספר. לא בזה המיוחד, אלא עם כולם רב שמואל בר שילת הוא אורחי השנה. רב שמואל היה מחשובי האמוראים, אך בו-זמנית הוא היה מלמד תינוקות. אמורא מלמד תינוקות? תארו לעצמכם רב ראשי שהוא מחנך כיתה א' בתלמוד תורה כלשהו. אך לא רק לכן ברצוני להזמינו. ברצוני להזמינו בעיקר כי הוא, לפי הוראתו של מורו הגדול, רב, הכניס לכיתתו כל תלמיד שהוא. לא היו בחינות כניסה לתלמוד התורה של רב שמואל בר שילת. ושוו בעיניכם איזה תלמוד תורה היה זה. בוודאי הנחשב ביותר, כיון שאמורא של ממש לימד בו ועוד תלמידו של רב. הביקוש לתלמוד התורה שלו בוודאי היה גבוה, ובכל זאת רב שמואל הכניס את כולם. לכל ילד צריך להיות מקום בבית הספר. לא בזה המיוחד, אלא עם כולם. אך לא רק גישה של חסד ורחמים הייתה בבית מדרשם של רב ורב שמואל, אלא גישה אופטימית שמאמינה שגם הילד החלש יכול להפיק תועלת משהותו 'בכיתה הרגילה'. רש"י עוזר לנו להבין כי סופו ליתן לב ולהבין עם חבריו. זה לא רק שילוב חברתי, אלא שילוב לימודי של ממש. כל ילד יכול ללמוד, גם זה שנראה בראשיתו חלש. שאלות רבות יש לי לשאול את רב שמואל בר שילת: איך הוא שדגל במצוינות הסכים להוריד את רמת הכיתה על-ידי הכנסת תלמיד חלש? מה עם עתיד האומה? היכן וכיצד יצמחו החכמים המצוינים של הדור הבא? האם הוא סבר שמצוינות אינה רק מצוינות של מוח אלא גם של לב? האם הוא סבר ששילובו של תלמיד מאתגר יחייב את הרב להיות תהליכי יותר, ברור יותר, מפורט יותר, וכולם ירוויחו מכך? כמה זמן בשיעור הוא הקדיש לתלמיד המאתגר? האם התבונן בעיניו כשדיבר עמו? האם אִפשר לו לשאול? לענות? האם צירף אותו למניין? לזימון? האם עודד אותו לעסוק במלאכה פיזית בשדה עם הוריו? או שמא עודד אותו להמשיך וללמוד תורה? ברור לי שסבלנות רבה נדרשת ממלמד תינוקות, ובמיוחד זה המלמד בכיתה הטרוגנית שכזו, ובמיוחד זה שהפער בינו לבין תלמידיו הוא בלתי נתפס. אני רוצה לראות את עיניו, עיני החכם שהוא גם מורה. את מגע ידו, את מבטו, את קצב דיבורו בלמדו את התינוקות, את טון הדיבור שלו. כיצד אמר להם שלום בתחילתו של יום וכיצד נפרד מהם לשלום בסוף יום לימודים. כיצד נהג בתלמידים מפריעים, כיצד נהג בתלמידים שאיבדו את האמון בעצמם, כיצד הפיח בהם תקווה ורצון להתאמץ הלאה. מסופר שהוא לא הלך לטייל, לא יצא לחופש גדול ולא קטן במשך שלוש עשרה שנים. עסוק היה בלימוד ובהוראה. אך האם יצא עם תלמידיו לטייל? מה עשה עמם בהפסקות? הוא מן הסתם לא שתה תה בחדר מורים. בעידן שבו אנו מפרידים ומקטלגים, ממיינים ושולחים הביתה, מאבחנים ומתייגים ולא כל כך מאמינים במפריעים ובחלשים, חסר לי רב שמואל כאוויר לנשימה. חסרה לי רוחו. גם אם הוא לא יגיע בגופו, מקווה אני כי רוחו תשרה עלינו.

הסוד של העידן שלנו זה לעבור מעבריות לישראליות. להיות קשובים להלך הרוח של הזמן והתקופה הייתי שמחה לארח בסוכתי את הרב יהודה ליאון אשכנזי, שהיה רבה הראשי של אלג'יריה ונפטר ב-1996. ב-1943 התגייס לצבא 'צרפת החופשית', שירת בחיל הרגלים ואף נפצע במהלך שירותו. לאחר מלחמת העולם השנייה היגר לצרפת והקים את תנועת הצופים היהודים, שם קיבל את הכינוי 'מניטו' שמשמעותו היא 'הרוח הגדולה', והוא באמת היה כזה. זכיתי ללמוד אצל תלמידיו הצרפתים, הרב אלעזר ללום ופרופ' רחמים אלימי. הם לימדו אותי את תורת ארץ ישראל האמיתית, והתורה הייתה תורת מניטו. נחשפתי לתורת מניטו דרך שיעוריו בספר בראשית, שאוגדו לספר שנקרא 'סוד העברי'. השיעורים האלה היו בשבילי חידוש מעניין ביחס לזהות שלנו – הספר כולו עוסק בניסיון של ספר בראשית לייצר אחווה ובכישלונו של ניסיון זה, החל מקין והבל ועד יוסף ואחיו. החידוש הגדול של מניטו הוא שהסוד של העידן שלנו זה לעבור מעבריות (מצב מעבר) לישראליות. הוא הדגיש את היכולת שלנו להיות אנשי מעבר, להיות קשובים להלך הרוח של הזמן והתקופה. למניטו עצמו היו הרבה מעברים בחייו, ובכל תקופה הוא נולד מחדש. הדבר המכונן בחייו היה מלחמת העולם השנייה, שגרמה לו להבין שאין עתיד ליהודים בגלות. הוא הקהיל קהילות ברבים כדי לשכנע יהודים לעלות לארץ. מניטו בעיניי הוא גדול רבני צרפת בדור האחרון, והבשורה שלו הייתה כפולה – גם בשורה אנטי-גלותית, וגם יחס אוהד לריבונות המתחדשת של ארץ ישראל. קמה לנו מדינה לתפארת, בנינו את תקומת החומר של הציונות, אבל מאוד חסרים אנשים שיעסקו בבניין הרוח. יש לנו רבנים ואנשי רוח, אבל לא מדברים על תורה לאומית. מדברים על תורה הלכתית. יש פסקי הלכה שנוגעים לחלקי עם ישראל, ולא מדברים על מערכת המשפט, על התיקון החברתי שצריך להיות. נקודה נוספת חשובה בלימוד שלו היא תפיסת פרד"ס התורה כמקשה אחת. אצלו הסוד הוא חלק בלתי נפרד מלימוד הפשט. הוא שלט בכול. מההלכה ועד הזוהר, תורת הסוד והחסידות. הכול היה חלק מהפרדס הגדול. הוא הגיע לארץ ב-67', הפך להיות תלמיד חבר של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ולצערי מהשלב הזה לא מספיק נחשף לרבים. תורתו הייתה בעיקר נחלתם של יהודי צרפת. חשוב לטעמי שהתורה שלו תגיע לכל חוגי הציונות דתית כי יש לו בשורה גדולה לגבי המשמעות של להיות ציוני דתי. אם מניטו היה מגיע להתארח בסוכתי, היינו מדברים על התיקון שהמנהיגות של המדינה צריכה לעבור. הייתי שמחה לקבל ממנו עצות גם בתחום הרוח וגם בתחום המדינאות. הייתי שואלת אותו שתי שאלות. הראשונה: מה יכול להביא את כל היהודים חזרה לארץ? מה יכול לגרום לשלילת הגלות בקרב יהודי הגולה, בלי להזדקק לצורר חדש. ושאלה שנייה – מניטו לאורך חייו התמודד עם הנצרות. הייתי שואלת אותו איך מתמודדים עם העולם המערבי והקוסמופוליטיות, עם אובדן הזהות. איך בונים זהות של ישראלי מתוקן?

לשאלת שורשי זהותו של הנשיא יש תשובות רבות מהמקובל. הוא מכל מקום. אמו הביולוגית לבנה, אך צבעו שחור. אביו מרקע מוסלמי, אך הוא נוצרי כשאובמה יֵשב בסוכה שלי, לא נדבר על פוליטיקה. האישיות שלו, ולא העמדות שלו, תעמוד במרכז הסקרנות שלי כלפיו. מדיניות החוץ שלו צריכה אומנם להדאיג את ישראל, אך הסיפור שלו יכול להעשיר את הישראליות. אמא של אובמה, אן (סטנלי) דנהאם, נולדה בקנזס, מרכז אמריקה המסורתית והלבנה. אבא של אובמה, ברק חוסיין אובמה האב, מגיע מקניה ומרקע מוסלמי. אביו החורג, שגידל אותו, הוא אינדונזי. הסבא והסבתא שלו, שגידלו אותו בגיל מאוחר יותר, מהוואי. לשאלת שורשי זהותו של הנשיא יש תשובות רבות מהמקובל. הוא מקנזס, אינדונזיה, קניה והוואי. אובמה הוא מכל מקום. אמו הביולוגית לבנה, אך צבעו שחור. אביו מרקע מוסלמי, אך הוא נוצרי. יש לו, לנשיא, משפחה קנייתית ואינדונזית, אך הוא אמריקני. באוטוביוגרפיה שלו מספר הנשיא שריבוי השורשים הביא אותו בשלב מסוים בהתבגרותו אל סף משבר נפשי. אובמה לא ידע מי הוא, וזאת משום שהוא לא ידע לאיזו קבוצה הוא משתייך. חוסר היכולת הזה מוטט את תחושת הזהות שלו והביא אותו אל מקומות נמוכים. הוא צרך סמים, על-פי הודאתו, ותחושת המשמעות של חייו התפוררה. אך כפי שמתאר בציוריות אחד הביוגרפים שלו, דיוויד רמניק, אובמה הצליח לאחר זמן לאסוף את עצמו וליצור את עצמו מחדש. אובמה גילה בתוכו סוד: ריבוי השורשים שלו איננו מחסום בפני יכולת ההשתייכות שלו. ריבוי השורשים שלו מגביר את היכולת הזו. אובמה חש שהוא יכול להשתייך באופן אותנטי ועמוק אל כמה קבוצות בעת ובעונה אחת. כשהוא עם אינטלקטואלים לבנים, הפרסונה האינטלקטואלית שלו פורצת החוצה. כאשר הוא בשכונות השחורות של שיקגו, פרסונת המטיף השחור משתחררת בצורה חלקה, וכך הלאה. אובמה איננו זיקית וגם לא צבוע. הוא לא מתאים את עצמו לסביבה שלו אלא להפך – הסביבה משחררת ממנו את אחת מכמה הפרסונות האותנטיות שיש בו. זהו הנרטיב הזהותי של אובמה: כשחשב שהוא לכוד בין קבוצות ולא יכול להשתייך, נפל למשבר. כאשר הפנים שהוא לא בין קבוצות אלא שייך לכל הקבוצות – הוא הפך לנשיא ארצות הברית של אמריקה. כך הפך סיפור חייו של אובמה לסיפור המעבר המושלם מאאוטסיידריות אולטימטיבית אל אינסיידריות אולטימטיבית. התובנה החדשה עוררה בו תחושה של ייעוד – רצון להיות גשר בין קבוצות שונות בחברה האמריקנית. הדרמטיות של סיפור אובמה קשה לשחזור, אך את הנרטיב שלו ניתן למצוא בקלות גם כאן, בחלקים גדולים בחברה הישראלית. אנחנו חיים בחברה מרובת מהגרים וזהויות. רבים מאיתנו אינם חשים שהם משתייכים בקלות אל אחת מהקבוצות המוגדרות של הישראליות. למשל, אלו שאינם דתיים אך בוודאי אינם חילונים, או אלו שאינם חלק מהשבט האירופי הדומיננטי, אך גם אינם חשים שקופחו ונושלו אל עבר השוליים והפריפריה, ועוד רבים וטובים. חלקים גדולים בחברה שלנו, ואולי המרתקים שבהם, חווים ישראליות לכודה בין הקבוצות המוכרות והמוגדרות. עבור כל אלו, גם עבורי, יכול הסיפור של אובמה, אם רק נאזין לו, לעורר השראה עמוקה. סיפור חייו של נשיא ארצות הברית הוא שיעור על האומץ להמיר את תחושת הניכור שבחוסר השתייכות בתחושת העוצמה שבהשתייכות מרובה וסימולטנית. בסוכה שלי אקשיב השנה קשב רב לסיפור שלו, משום שהסיפור של הנשיא ולא המדיניות שלו יכול להיות דגם משמעותי עבור הישראליות הממציאה עצמה מחדש. סיפור ההצלחה של אובמה מרומם את המחשבה שחיים בין עולמות אינם קללה; הם יכולים להיות ייעוד – להיות לגשר בין הקבוצות השונות והרחוקות המאכלסות את החברה הישראלית.

עלעול באלבום האישי שלי מגלה תהליך הפוך. בבואתי היום במראה נושאת דמיון עז ומטלטל לתמונות המוקדמות של סבי. אפשר לחשוב שאנו אחים אני מעלעל באלבום המשפחה ומגיע לתמונות של סבי ז"ל, שלמה דוב (בעריש) לונדון, אבי אמי, שמעולם לא פגשתי. בתמונות המוקדמות אני רואה חסיד באבוב צעיר ותמים, כובע עגול לראשו, פאות משתלשלות מצדעיו וחתימת זקן מעטרת את פניו. אך ככל שאני מתקדם ניכר שינוי: המגבעת מוסרת ונותרת כיפה בלבד, הפאות נעלמות, והזקן, לאחר שהגיל עיבה והאריך אותו, מתקצר פתאום כדי לשוות לבעליו מראה מודרני ו'אלגנטי' יותר. סבי, כפי שוודאי אמרו חבריו החסידים, "נתפס להשכלה". הוא לא נהיה אפיקורס, אך הישגי המדע וההשכלה שמהם התפעל הטו את לבבו וציננו את אש האמונה החסידית שבערה בו. את מה שהוא התחיל השלימו בניו: לאחר ששלח אותם להתחנך במוסדות ה'מזרחי' עתירי לימודי החול, הם בהדרגה התרחקו וניתקו קשר עם התורה והמצוות, עד שזכר לא נותר לרוח באבוב וניגוניה שמילאו את בית אביהם. עלעול באלבום המשפחה האישי שלי מגלה תהליך הפוך: אני 'בעל תשובה', שהחל דרכו בלימודי פילוסופיה ומדע באוניברסיטה והגיע לתורה, למצוות ולחסידות חב"ד. בדרך נגזזו מחלפות ראשי וזקן ארוך הלך וצמח על פניי, ובגדי הצבעוניים הוחלפו בחליפה ובמגבעת. בבואתי היום במראה נושאת דמיון עז ומטלטל לתמונות המוקדמות של סבי. אפשר לחשוב שאנו אחים. אם הייתה ניתנת לי הזדמנות, הייתי מזמין את סבי ז"ל לסוכתי היום, לשוחח על תורה ומדע, על אמונה ופילוסופיה. סבי לא היה בא לבד לשיחה זו. היו מתלווים אליו, בטור עורפי המגיח מתוך העבר, שיירת נשמות שהתקשו ליישב בין בקשת האמת בדרך השכל והחושים לבין האמונה בה' ובמשה עבדו. בראש הטור ברוך שפינוזה, "החילוני הראשון", ובסופו אלישע בן אבויה, "אחר", ראש וראשון לכופרים המשכילים ביהדות, שזמר יווני לא פסק מפיו ושספרי מינות – ככל הנראה פילוסופיה יוונית – נשרו מחיקו. למרות שבחירת חיי שונה משלהם, אני מרגיש קרבה עצומה אליהם. ככלות הכול, הם גידלו אותי! חשיבתם הביקורתית, החותרת לגילוי אמת מלמטה למעלה, בכוח השכל, ללא התגלות וללא תורה מן השמים, עיצבה אותי ובנתה, חוליה על גבי חוליה, את עמוד השדרה השכלי שלי. אך הראש המתנוסס בפסגת מגדל החולין הזה, והלב הפועם באמצעו, חייבו אותי גם להודות בחלקיותו. הטיפוס מעלה בכוחות ההיגיון, הרגשתי, טעון השלמה בידי שפיעה מטה של אמת ויופי הבוקעים ממעל הראש – "הגיון לב" הממלא את חללי הגיון השכל. באמצע לימודיי באוניברסיטה אחזתי לפתע בראשי ומצאתי שהוא נמלא טל אורות, רסיסים של לילה שאורות הניאון של אולמות האקדמיה אינם מסוגלים להאיר ולגרש, וגם לא צריכים. בסוכתי, הייתי רוצה לדבר עם אורחיי על אפשריות האמונה בה' ובתורה לאחר הטעימה מהכפירה הפילוסופית. שכן אני מרגיש שהחזרה בתשובה שלי אינה בגדר שיבה לאחור לאמונת האבות התמימה, זו שלא הכירה עדיין את בוהקו המבריק של תער הביקורת הקר. זוהי תשובה שמילאה כרסה בפירות ההשכלה והמדע, אך מוצאת שהספקנות אינה מספקת אותה, תשובה שירדה במורד משעול הכפירה עד קצו, וראתה שהחור השחור שאליו הוא מוביל מציב בחירה: אם להיעצר אל מולו ולסגוד לחשכה, או לצלול פנימה ולגלות כי ניתן להגיע דרכו ליקום מקביל של אור – אור המאיר לא רק את הנשמה, אלא אף את השכל המטפס אליה. אני חושב, אני מאמין, שאם היינו לומדים ביחד היום, תחת אורות הסוכה וצלליה – לאחר שהיהדות והחסידות התבגרו והן מסוגלות להטמיע את המדע ולפרות ממנו, ומצד שני גם המדע התבגר והוא מודה בפה מלא במגבלותיו – היינו מגיעים יחדיו לעמק השווה שבו ההשכלה והתורה, הסב והבן, פוסעים שוב יד ביד.

המילים שלו האירו אדם שהיה לאומי וציוני וליווה בהתרגשות את תקומת העם היהודי. הן גם חשפו דמות בוהמיינית, מסוערת, מתאהבת, תאבת חיים יש רבים שהייתי מזמינה לסוכה שלי. את מקצתם אני מזמינה באמת, אבל איזו הנאה צרופה זו יכלה להיות לו יכולתי להושיב ביניהם את נתן אלתרמן! היינו תולים בו עיניים מעריצות, חדלים מהמנהג שלנו למלא זמן אוויר במילים של עצמנו, ושומעים את דבריו של האיש הזה, שמילותיו היו כה יפות ומדויקות, חודרות את העור ומלטפות את הלב, גם כשלא היו מתוקות. גם כשהיו צורבות, מוכיחות ומצליפות. אלתרמן העלה את השפה העברית מדרגה. יופייה של שפתו העצים את השפה העתיקה-צעירה שלנו והפך אותה לחכמה ומרגשת משהייתה קודם לעידן אלתרמן. המילים שלו, שהן ענוגות כמו סוכריות בשלל טעמים, לא היו רק כישרון לשמו, אלא גם ביטוי להשקפת עולם מורכבת ועמוקה, כזו שאינה פלקטית. הן האירו אדם שהיה לאומי וציוני וליווה בהתרגשות, לפעמים בפאתוס, את תקומת העם היהודי בארצו. הן גם חשפו דמות אישית, בוהמיינית, מסוערת, מתאהבת, תאבת חיים. הייתי שואלת אותו אם כשכתב "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך עודנה נפקחת לאורך..." התכוון לאמונה שנזנחה ונגלתה מחדש, או שבאמת התנגנה בו מנגינה ישנה כשטייל לפי תומו תחת "ענן בשמיו ואילן בגשמיו". והייתי מספרת לו שלא פעם אני משתמשת בשורה הזאת דווקא בכנסים פוליטיים, כדי לומר לאנשים במפלגה שאני עומדת בראשה כי לשווא נזנחו ערכי תנועת העבודה, וכי הניגון הזנוח נכון וצלול ורלוונטי יותר מאי פעם. שהישן הוא החדש ביותר, ושלשווא נזנח. וכשנמצא מחדש, נפקחת לפתע דרך לאורך. וגם לא הייתי מתאפקת מן הסתם, ושואלת איך שיר שנפתח, כנראה, באמירה אידיאולוגית, ונמשך לתוך נופים ארצישראלים, מסתיים פתאום בהודאה בשלל חולשות: "ולא פעם סגדת אפיים/ לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה...". הוא היה סוציאליסט ואיש תנועת העבודה בכל נימי נפשו, אך לא חסך ממנה הצלפות. הוא היה איש ארץ ישראל השלמה (כן, היו כאלה פעם בתנועת העבודה) ובו בזמן היה מחמיר ביותר בתביעה להתנהגות מוסרית כלפי ערבים, והקדיש שיר מר ומוכיח ("מקרה פעוט ברכבת") להתנכלות למוכר אבטיחים ערבי. הוא שר את שירה של הארץ הזאת ואת שירם של אנשיה. תחת עטו שורטטו יחד אהבה והורות, מלחמה ושלום, מוסריות עזה וקלות דעת שנונה, מוראות השואה עם נופי הארץ וההוויה התל אביבית. והכי נפלאה המהירות שבה הוא עובר מתיאור פסטורלי של נוף, למשל, אל נדר מונומנטלי: "העצים שעלו מן הטל/ נוצצים כזכוכית ומתכת/ להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת". בסיום המפגש, וכדי להיות מוכנה יותר ליום הכיפורים בשנה הבאה, הייתי מבקשת ממנו שילמד אותי לבקש סליחה באופן הפיוטי והנפלא שידע הוא לבקש. כך, במארס 1939, אחרי שהתכתש עם משוררת דגולה אחרת, חברתו הטובה לאה גולדברג, התנצל בפניה כך: "הרבה אני מצטער על הרוגז שנפל בינינו הערב ולפני כן, בישיבות הידועות. אין צורך לומר כי יחסי ורגשותיי אליך, מתמיד, הם כה טבועים בי ויקרים לי, עד כי מקרה זה לא נגע בהם אפילו באצבע קטנה, והוא נראה לי כאילו אירע לא בינינו כלל. סלחי לי. בלי רצון גרמתי לך רגעים בלתי נעימים ואשמח אם תמחי את הדבר מלבך. באהבה, נתן".