אנחנו הבוגרים של סתיו 93'

בהתאמה מלאה לאזהרותיהם של המתריעים, אותו "שלום" אוסלו הוביל למלחמת אוסלו, להדרדרות הערכית והמוסרית בישראל, לפערים העצומים בחברה, לשחיקה בכושר ההרתעה של ישראל, לנכונות לקנות שלום ואפילו "שלום" בכל מחיר מופקע שיוכתב על-ידי האויב, לרבות אותו אויב - רשות הטרור הפלשתינית - שהוכנס ללב הארץ בחסות ה"שלום", כאותו סוס טרויאני עתיק שהמיט אסון על טרויה העתיקה. אין כוונת המאמר לטעון "אמרנו לכם", אלא למנוע חזרה על אותם מעשים שתוצאותיהם אינן מפתיעות את מי שלא חגג את פסטיבל השלום, ובמידה רבה היה בבחינת אבל בין חתנים בספטמבר 1993. מקובל ונכון לחשוב שיציאה למלחמה מצריכה לכידות פנימית והסכמה לאומית על הצורך בה ועל מטרותיה, אפילו במקרים שבהם המטרות לא הוגדרו באופן ברור. כך היה במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים (חילוקי הדעות צצו שנים מאוחר יותר, ואינם פוגמים בצדקת המלחמה) ובמלחמת יום הכיפורים. ללא תנאים אלה, ניהול המלחמה וההצלחה בה יהיו לקויים. מדינת קורי עכביש הדברים נכונים גם בענייני שלום. שלום אינו יכול להיות מושג באמצעי כפייה ואלימות, אלא בשכנוע. כאשר היציאה לתהליך השלום נעשית ללא הסכמה לאומית, וכאשר התהליך מתבסס על הנחות שגויות מצד אחד ועל פגיעה הן בחזון הציוני והן בזכויות האזרח והקניין של מאות אלפי אזרחים מצד שני, התהליך אינו יכול להצליח. אפילו אין תשובה אחידה לשאלה: מהי הצלחה? הפערים שנוצרו בחברה הישראלית ב-19 השנים האחרונות הם תוצאה ישירה של תהליך שהמובילים אותו לא ראו לנגד עיניהם את פגיעתו באותו ציבור, או שראו והתעלמו ביודעין. מכאן קצרה הדרך להדרדרות הערכית ששיאה ב"הינתקות". בימים אלה מתלהט הוויכוח לגבי יחסי הכוחות בין הרשויות השופטת, המחוקקת והמבצעת ומערכת הבלמים והאיזונים ביניהן, ורבים מהנוטלים חלק בדיון נזעקים להגן על בית המשפט העליון, שאמור להגן על זכויות של מיעוט (ואף של רוב) הנפגעות על-ידי שרירות השלטון, אף כאשר זו מגובה בחוק שאושר בכנסת. בפרשת ה"הינתקות" - שהיא המשך ותוצאה של אוסלו - לא קיים בית המשפט העליון את תפקידו כמגן מפני שרירות וכוחניות, והתוצאה: הדרדרות ערכית ומוסרית שהתבטאה בגירוש ושחיקה באמון הציבור במערכות המשפט ואכיפת החוק. תוצאה אחרת של התהליך בן ה-19, שהתחיל בהכרה בארגון טרור והתעלמות ממטרותיו הייתה טשטוש ההבחנה בין אויב לאוהב, עד שהמצדדים בתהליך שכחו והשכיחו שאויב הוא אויב הוא אויב. טשטוש זה פגע ביכולתו של צה"ל להילחם באויב, הביא להתייחסות ליהודים כאויב - כך הוכשרו כוחות הצבא והמשטרה שביצעו את הגירוש, אבל הכנתם הפסיכולוגית הפסולה היא עניין למאמר נפרד - ושידר לאויב כי כוחה של ישראל להגן על עצמה נשחק. נסראללה הגדיר את ישראל בצדק כמדינת קורי עכביש. עייפות הקברניטים עייפות הקברניטים, ולא הציבור, היא שהביאה בהמשך הדרך להשתוקקות לכך שמכחיש השואה אבו-מאזן יתרצה ויחתום על הסכם שמשמעותו ויתור ישראלי על לב הארץ ובירתה ועל החזון הציוני שהיה קיים לפני היות מדינת ישראל, "שטחים", "כיבוש" ו"קו ירוק", ולא היה תחום במגבלות קו זה. ואמנם, מעבר ל-1,500 "קורבנות שלום" יהודיים ועוד אלפי קורבנות ערביים, נזקו העיקרי של התהליך הוא ערעור האמונה בחזון הציוני ובצדקתו. משבר זה מתבטא במערכות החינוך, הביטחון, התקשורת והמשפט, ומחייב שינוי כיוון דחוף ושיבה למכנה המשותף שהיה קיים במדינת ישראל הצעירה: עלייה והתיישבות. אנחנו הבוגרים של הסתיו ההוא, שנת 93 - קובעים: הבטחתם יונה, עלה של זית / הבטחתם שלום בבית, והבאתם ריב ומדון / הבטחתם אביב ופריחות, והבאתם גירוש ועקירות / הבטחתם לקיים הבטחות, אבל מכרתם אשליות. / הבטחתם יונה, והבאתם "שלום" שהוא גם מלחמה וגם חרפה. / אל תפנו אותנו, פנו את עצמכם מהשלטון. / במקום חזון ה"שלום", נשוב לציונות ולציון.