בשכונת הבוכרים בירושלים שוכן הבית הראשון שנבנה בשכונה, ממול לביתו של מוסייף (מייסד השכונה). כיום הבית של מוסיף משמש כבית כנסת שנוסד בשנת 1894. באותו הרחוב ממש כמה צעדים מבית הכנסת נמצאת מאפייה שנוסדה יש לפני 70 שנה , כך על-פי בעל המאפייה יהודי קשיש שעובד שם עוד מילדותו. המאפייה בנויה בחדר קטן , פתוחה לכל אורכה כלפי הרחוב. כאשר הקונים רואים איך נעשה הבצק, כיצד הוא מוכנס לטבון, כיצד יוצא הלחם ונמסר בעודו חם ולוהט ללקוח הממתין לו בשקיקה. הכול בסדר מופתי, ללא דחיפות, ללא צעקות, ילדים, מבוגרים וקשישים כולם ממתינים לכיכר הלחם שלהם. במאפייה טבון מאבן ישן נושן שהאש דולקת בו כל הזמן, לידה עומד אותו אופה אשר מכין את הבצק, לש אותו בידיו, לאחר מכן מניח את הבצק על מבנה של כרית שמזמן איבדה את צורתה וקבלה גוון שחור אפור כהה משימוש רב השנים בה. את הכרית מכניס לתוך הטבון אותו יהודי קשיש ונחמד שכמעט ואינו רואה בעיניו מזקנה ועמידה כל היום מול הטבון והאש הצורבת. לאחר מכן מוציא את הלחם מהתנור ומוסר את הלחם ללקוח שממתין לו ממש ליד הטבון מעבר לדלפק. אין אף כיכר לחם הממתינה לקונה, כל כיכר לחם היוצאת מהתנור נלקחת בעודה לוהטת מיידית על-ידי אחד הממתינים ללחם הטרי. האופה הקשיש אינו נח לרגע, הלקוחות ממתינים ללא הפסקה ליד המאפייה שאין לה שם, אך תמיד משתרך תור של מספר לקוחות מהמגזר החרדי הממתינים לכיכר הלחם הטרייה היוצאת מהטבון. האופה הקשיש מניח בכל פעם את הכיכר לחם העשירית במספר בצד. כאשר מגיע לקוח שאין לו בדיוק במה לשלם עבור כיכר הלחם, היא נמסרת לו כך שאף אחד לא ירגיש. זה המעשר אומר לי האופה הקשיש. ניגשת כך בשקט נערה לקנות כיכר לחם, הוא מכיר אותה לוקח ממנה מחיר של כיכר אחת ומוסר לה שתיים אחת תרומה. "חייבים מעשר" אומר לי האופה, "זאת מצווה, מצווה להאכיל את העניים". ניגש אליו ילד העומד בצד, יוצאת עוד כיכר מהמעשר ומייד נמסרת לילד כך שאף אחד לא מרגיש. "אני מכיר את כולם" אומר לי האופה, "אני מכיר את כולם". למאפייה אין שם, יש רק אופה בעל נפש רחבה, מאפייה שנראית כמו מעולמות רחוקים, איי שם מימי הביניים הרחוקים, המון אהבה למקצוע האופה והמון אהבה לקונים. יש עוד מקומות יפים ומעניינים בארץ ישראל.